דף הבית  מי אנחנו  שאלות ותשובות  סדנאות  רשימת קבוצות  מגזין  צור קשר  מאמרים  תוכניות הכשרה
מאמרים >הקבוצה בארץ המראות

הקבוצה בארץ המראות

הקבוצה בארץ המראות.
מיקי תודר חיים וינברג [1][2]
 
 "אם אתה יכול להביט, ראה. אם אתה יכול לראות, התבונן". "על העיוורון" סארמג'יו. 1995/
 
רקע
 
עָמֹק בְּתוֹךְ הָרְאִי הוּא חַי -
הֶמְשֵׂךְ פָּנַי, הֶמְשֵׂךְ סְפָרַי,
עמֹק בַּשֶּׂטַח הַמְּלֻטָּשׁ,
בְּאוֹר שֶׁקְרִינָתו אַחֶרֶת
נִלְוָה אֵלָיו פֵּרוּשׁ חָדָשׁ.
הֲכָך הוּא חַי בְּתוֹךְ שִׁירַי?

הָפוּךְ בְּתוֹךְ הָרְאִי הוּא חַי -
הֶמְשֵׁךְ פָּנַי, הֶמְשֵׁךְ ספָרַי.
הָאוֹתִיוֹת עַל הַסְפָרִים
בְּפַשְׁטָנוּת שֶׁל כָּל כּוֹתֶרֶת
נֶהְפָּכוֹת לִכְתָב-סְתָרִים.
אֱמֶת נוֹדַעַת וְאַחֶרֶת,
אֱמֶת הָרְאִי וְהַשָּׁרִים.

לאה גולדברג (1973), שירים- הָרְאִי
 
 
מאמר זה בא להתבונן באחת מהתופעות המרכזיות המתקיימות בקבוצה, ושלה מיוחסת השפעה תירפוייטית גדולה ביותר: ההשתקפות. (MIRRORING). התופעה הוגדרה על ידי פוקס, (1964) שראה בקבוצה מרחב מיוחד להתבטאותה של תופעה זאת. וכך מגדיר פוקס את התופעה : (עמ 76) "תגובות מראה מועלות כאשר מספר אנשים נפגשים ביחד. האדם רואה את עצמו, או חלק מעצמו, לרוב חלק מודחק- משתקף באינטראקציות עם האנשים האחרים שבקבוצה. הוא רואה אותם מגיבים בדרך בה הוא היה מגיב, או באופן הפוך לדרכו. וכך הוא לומד להכיר את עצמו - תהליך בסיסי ביותר בהתפתחות האגו- על ידי השפעתו על האחרים ודרך התמונה שיש להם עליו".
ייחודה של המראה הקבוצתית על פי פוקס ואנתוני (1965) - הוא בהסתכלות על הקבוצה כהיכל של מראות, כלומר: מקום שבו משתקף הפרט בהרבה מראות, דרך כמה זוגות עיניים שונות. בכך נפרש למשתתפים מרחב טבעי ומיוחד בעת ובעונה אחת. מחד, זהו מרחב אנלוגי להשתקפויות יומיומיות, בהיותנו רואים ונראים על ידי עשרות זוגות עיניים, כל הזמן ובו זמנית , ומאידך, זהו מרחב המאפשר התבוננות ועיבוד של החומרים המשתקפים , כך שניתן לראות כיצד קונפליקטים ובעיות המשתקפות אצל האחרים ומזכירות עצמי וחלקי עצמי, מתורגמות לסימפטומים והתנהגויות ספציפיות . כך ניתן לפגוש חלקי אני חבויים ולא מודעים ולהעשיר מודעות עצמית , חברתית וציבורית.
פוקס האמין מאוד בכוחה התרפוייטי של הקבוצה. אמונתו ואולי גם רצונו להנחיל שיטת טיפול חדשה יחסית בתקופה בה פעל, גרמו לו  לראות את כוחה החיובי של הקבוצה ולהיות עיוור במידה מסוימת לצדדיה הבעייתיים . כך גם האדיר את תופעת המירורינג והתעלם מצדדיה האחרים של התופעה, צדדים אותם ראו והדגישו כותבים אחרים, כזינקין, (1983), ניצון (1998), פיינס (1982) ואחרים. כותבים אלו האירו גם את הצדדים הממאירים של המירורינג, אותם ראו כחלק מ"אנטי גרופ" – מערך כוחות הרסניים המופיעים בתהליך הקבוצתי - והדגישו את חשיבות זיהוי ועיבוד חלקים אלו בקבוצה, על מנת שניתן יהיה להפיק את הטוב ולהיזהר מההרס ומהפגיעה.
 
מאמר זה יבחן , אם כך, את תופעת המירורינג מתוך הסתכלות כפולה . הוא יגדיר וידגים סוגים של מראות בונות ומראות מליגניות , וידגיש את תפקיד המנחה ברתימת חלקיה הבונים של התופעה לתהליך הקבוצתי ובריסון חלקיה הממאירים. 
 
על ראייה, מבט ומראות.
פיינס (1984) מספר על ההתרגשות שחווה כילד כשגלה את נפלאות העין והראייה. בנו של רופא העיניים, שהפך לרופא הנפש, בוחן את הקשר שבין המבט ,המראה והנפש. MIRROR , כך כותב, גזור מ-MIRARE שפירושו להתבונן ומיוחס לגם ל- MIRARI, שהינו לתהות. כלומר: המראה המשתקף במראה ונראה על ידי העיניים קשור להתבוננות ותהיה, לחיפוש ובדיקה.
 
ביטויי המראה בתחומי חיים שונים.
המיתולוגיה היוונית מספרת על  תעתועי המראות והשתקפויותיהן, על מראה מצמיתה ומראה מצמיחה. פיינס ( 1984) משווה בין המראה- ביצה של נרקיס, ששיקפה לו את יופיו והביאה עליו את מותו, ובין המראה שניתנה לפרסאוס, שאפשרה לו להרוג את המפלצת ולהציל את משפחתו. מופיע רעיון והיפוכו: בצד אחד, המראה וההשתקפות הטובה, המגדלת, מאפשרת קשר ועצמאות, אחריות והישגיות, מסירות ואהבה, והמראה וההשתקפות הרעה ,המבודדת, היוצרת ניכור מהאחר ולכן גם ממיתה.
עולם האגדות מספר גם הוא על כוחן האדיר של המראות, לטוב ולרע.  אמה של שלגיה מחזיקה מראה שתפקידה לתחזק את הנרקיסיזם הפתולוגי שלה, וכאשר נכשלת המראה בתפקיד זה, בהיותה "דוברת אמת" שלא ניתן לשאתה , יוצא מהמלכה חלק רצחני ואתו ההחלטה לשלוח את שלגיה אל מותה. לעומתה, המראה ב"היפה והחיה" ניתנת לנערה כחפץ מעבר שישמור על הקשר בינה לבין אביה האהוב. בזכות המראה ,בה משתקפת דמות האב הסובלת, היא מסוגלת להציל אותו.
מבט המתחבר לשתי הפנים שבמראה מביאה הפילוסופיה הצרפתית. על פי סארטר , האדם המביט בפני האחר, רואה באחר מראה לכיעורו . (במחזה "HUIS CLOS" (1964) אומר אחד הגיבורים ש"הגיהינום הוא האחר." L’enfer c’est les autres’.). לעומתו מביא לוינס, (1984) גישה הפוכה, האומרת שברגע בו רואה אדם פני אדם אחר, מתרחש תהליך בו הרואה הופך להיות אחראי על הנראה. כלומר: ראיית האחר הופכת למחויבות ,להכרה באחרות ובשל כך גם לאחריות ולדיאלוג. הפנים, אם כך, הם מראה אנושית, המשקפת כיעור ושנאה בעיני סארטר, ומובילה לרצח, ומשקפת אחרות אנושית המובילה לאחריות אתית בעיניו של  לוינס.
 
המראה הופכת אם כך מסמל חיצוני לטוהר ואמת, לראי הנפש. השתקפות העצמי היא שנראית למתבונן בעיניו שלו, והדרך בה הוא נראה לאחרים משתקפת לו דרך היכל המראות שהם מציבים בפניו.
בהיעדר היכולת לראות ולהראות מופיעה סכנה אנושית המתוארת בספרו של סרמאגו "על העיוורון" (1995). בספרו לוקים בני האדם בעיוורון לבן, פרדוכסאלי, שיש בו אור עצום שאינו מאפשר לראות. בהיעדר היכולת לראות מאבדים האנשים את אנושיותם, ומתדרדרים עד לאובדן הכבוד האנושי והערכים הבסיסיים ביותר, וכמו אצל סארטר ממקום זה הם יכולים לעשות הכל. "מסתבר שהרגשות שחיינו אתם והמוסר צמחו רק משום שהיו לנו עיניים. נפשו של האדם נראית דרך עיניו. עכשיו הכל עובר הזרה. שום דבר אינו מובן מאליו" (מנחם פרי , ההוצאה ההעברית). היעדר המראות מספק עיוורון לתבונה ולמוסר. המטופל ומועצם סימולטנית על ידי השלטון, באופן קפדני ומושחת , וכך מכוון אותנו סראמגו , (פריאל , בכנס "על העיוורון" אוניברסיטת תל- אביב, 2004) גם לתפקידה של החברה- ומכאן גם של הקבוצה, בביעור או בטיפוח המראות והעיוורון, כמו גם לתפקידו של היחיד בתוך הקבוצה להתמודד עם סוגיות מורכבות אלו. אשת הרופא בסיפור, היחידה שרואה ,מהווה מראה חיובית לעיוורים שסביבה וכך למעשה מצילה אותם, אומרת בסוף הספר: "אנחנו כל הזמן עיוורים , עיוורים פיכחים."
 
המראה וההשתקפות בראי הפסיכולוגיה.
הפסיכולוגיה, בעיקר הפסיכואנליטית, נותנת מקום חשוב ביותר למראה. פרויד (1914) דרך סיפורו של נרקיס, התייחס למראה כמשקפת את התפתחות הנרקיסיזם, בהדגישו בסיפור זה את ההפרעה הנרציסטית המתפתחת מהשתקפות פתולוגית. ויניקוט  (1971) מדבר על התפתחות התינוק כעוברת בראש ובראשונה דרך המבט. בעיניו, התינוק המסתכל סביב, אינו רואה את השד אלא הוא רואה פנים. דרך העיניים של האם הוא רואה את עצמו משתקף במראה אימהית. "THE MOTHER IS LOOKING AT THE BABY AND WHAT SHE LOOKS LIKE IS RELATED TO WHAT SHE SEES THERE" (עמ' 131). אם טובה מספיק משקפת לתינוק תחושת אהבה ואומניפוטניות החשובות כל כך לגדילתו. אם כזו דואגת שהמראה לא תיתפס כנפרדת מהתינוק, משום שהוא אינו בנוי עדיין לתפיסת הנפרדות. לעומתה, אם שעסוקה בעצמה מסיבות כלשהן, משקפת את מצב הרוח שלה ותינוקה לומד דרך המירורינג את היותו נפרד בטרם עת, את צרכי האחר לפני שהכיר ומיצה את צרכיו, את ההכרח לוותר על עצמו האמיתי, ולהסתגל אל המציאות החיצונית, כמו אל אם חיצונית, תוך שהוא מפתח את העצמי המזויף . (FALSE SELF AND TRUE SELF) ניתן להגיד שהמראה הטובה בעיני ויניקוט , היא זו שיודעת איזו מראה               להציב מול התינוק, כך שהמשתקף לתינוק יתאים לצרכיו וליכולתו להתמודד. המראה שנכשלת היא זו שאינה מכירה בצרכי התינוק ומביאה פער בלתי נסבל בין המציאות הפנימית ובין המציאות החיצונית המשתקפת. ויניקוט מחבר למראה זו את שאר המראות שנותנת המשפחה לתינוק, (ובכך אולי, ושלא בכוונתו, הוא מתחיל לדבר על היכל המראות והמירורינג הקבוצתי טרום- פוקס). 
קוהוט כותב על המירורינג כיחס העברה ראשוני- בסיסי המצמיח את יכולתו של הילד להרגיש בעל ערך. בספרו : THE ANALYSIS OF THE SELF, (1971) מבהיר קוהוט ש: אני משתקף- משמע אני קיים . התינוק הקוהוטיאני זקוק למירורינג-טרנספרנס כאוויר לנשימה, בעיקר בגילאים שבין שמונה עשר חודש לשלוש שנים. הפרעת האישיות הנרציסטית, על פי קוהוט, היא תוצר פגיעה ראשונית באותה השתקפות. גם לאקאן (1977) , המצוטט במאמרו של פיינס, מתאר את חשיבות ההתבוננות במראה, אולם הוא מדגיש את ההתפעמות של התינוק המתבונן במראה- בערך בגיל שישה חודשים, ואת ההשוואה המעציבה שלו מול הוא שבאמת והדמות הקסומה שמשתקפת במראה. כאן ניתן לראות שוב את שני חלקי חווית ההתבוננות במראה: התפעלות ועצב. היש והחסר. 
תרומה חשובה נוספת למירורינג ולהתפתחות נותן דניאל שטרן (1983). פיינס מביא את התייחסותו של שטרן למרכיב מרכזי בהתפתחות המאוד מוקדמת , המכונה על ידו "להיות עם" כקשורה באופנים מסויימים לתופעת המירורינג. לדבריו זוהי חוויה מכוננת של העצמי ושל הקשר "עצמי עם אחר" המתרחשת דרך השתקפות. דרך המירורינג התינוק חווה את הנפרדות, שהינה ראשונית ומולדת. באמצעות חווית זו התינוק והאם חולקים מצבי הוויה STATE- SHARING סימילריות- משותפות, כמו מבט הדדי, התבוננות משותפת במשהו, חיוך משותף, כאשר האחד מדביק את השני . שטרן רואה תינוקות אלו נחשפים לגילוי המדהים שבו מתגלה החוויה שלהם יחד עם היותה לא ייחודית , כלומר חלק ממערך חוויות אנושיות משותפות, והן, לדעתו, בסיס לבניית אינטימיות סובייקטיבית.
היכולת לקבל וליהנות מחוויות אלו קשורות ליכולת לתפוס את הישויות הנפרדות שבין העצמי והאחר, אולם גם שטרן מוסיף שחוויות אלו של STATE SHARING אינן רק נעימות למשתתפים בן. הן יכולות להיות גם שליליות. התבוננות הדדית וחקיינות יכולות להיות מפחידות, פרובוקטיביות ובלתי נסבלות באינטימיות שלהן. וכך שטרן מדבר על אינטימיות שלילית, מושג שמתקשר למירורינג שלילי, אותו יפתח פיינס מאוחר יותר במאמריו.     
 
מסקירה זאת שוב ניתן לראות כיצד יכולה המראה והמשתקף בה להוות מרחב גדילה משמעותי ביותר, כמו גם מרחב להתפתחות פתולוגית מרובת מכאוב, ומכך ,כוחה של המראה , ובעיקר היכל המראות הקבוצתי, אינם אלא אוסף מראות סובייקטיביות העולות מתוך עיני המנחה והמשתתפים, ומאירים צד אחר בתופעת המירורינג  מזה שמנוסח אצל פוקס. המירורינג הפוקסיאני "מאפשר במטריקס, (המארג הקבוצתי), לגלות את הזהות האמיתית של המשתתף ולחברה לזהויות עבר" (עמ 150, שם)ואילו המירורינג המתואר כאן מכוונן אותנו לתופעה אינטרסובייקטיבית קבוצתית , הבאה לספר על מראות הנוצרות באינטראקציה, כחלק מאינטראקציה, מושפעות ומשפיעות על כל השותפים באינטראקציה. התופעה אינה יורדת מחשיבותה הגדולה, להיפך. היא מביאה את הפוטנציאל העצום לגדילה, לצמיחה,
לשיקום הנרציזם החבול של המשתתפים, כפי שטוען פוקס, אולם גם לשחזור של חבלות ופגיעות , לדחייה ולהרס ,אם ההשתקפויות תהיינה בלתי ניתנות לעיכול ואינטגרציה.
 
המירורינג כסוג של הזדהות השלכתית
ניתן לראות את מושג המירורינג בקבוצה גם כביטוי של מושג ההזדהות ההשלכתית , כפי שהוצג לראשונה ע"י מלני קליין, (1946) והורחב על ידי סגל, רוזנפלד,ביון וג'וזף (בוט ספיליוס 1992). על פי מודל זה, המבוסס על השלכה והפנמה, מביא המשתתף רגש, התנהגות או אספקט של קשר בינאישי ראשוני מופנם, בזמן ובסיטואציה מסוימת הוא "שופך, דוחף" אותו לחלל הקבוצה, כדי להרחיקו , לרוב דרך השלכתו על אחר- אחרים בקבוצה, אך גם כדי להישאר בקשר עם אותו חלק ולשלוט בו. האחרים קולטים את החלק הזה (חומר מסוג ביתא, בשפת ביון) על פי עולמם שלהם, צרכיהם, ומהות הקשר שלהם לקבוצה, ומגיבים אליו חזרה דרך השתקפותו בעיניהם, במראות אותן הם מחזירים לקבוצה. המראה המשתקפת למשתתפים מכילה חומרים אינטראקטיביים משמעותיים שעוברים סוג של קונדנסציה. עיבודן יכול להפוך אינטראקציה השלכתית לא מודעת, לאינטראקציה קומוניקטיבית ומילולית, או בשפתו של פוקס תאפשר לסימפטום "הממלמל את עצמו להפוך להיות תקשורתי". 
אולם, כשם שהפסיכואנליזה מבחינה בין שני סוגי שימוש בהזדהות ההשלכתית: הסוג שבו מטרת המשליך היא סילוק חומרים שאינם ניתנים לשאת וסוג שני בו השימוש נעשה לצורכי תקשורת, כך גם המירורינג יכול להיות מסלק או תקשורתי. נקודה זו חשובה משום שפלדמן (2001) המצטט את רוזנפלד טוען שכאשר המטרה היא סילוק , החזרת החומר למשליך לא תעזור, משום שהוא יחווה זאת כדחיפה בחזרה של חומר שאינו רצוי לו. כשההזדהות ההשלכתית מתקיימת לצורך תקשורת, הסיכוי לעיבוד וגדילה גדול יותר. בשפת הקבוצות והמירורינג ניתן לראות כאן אזהרה, שבמצב של משאלת סילוק, הצבת מראה בפני המסלק איננה יעילה משום שהיא תיתפס כמראה האומרת לאם החורגת ששלגיה יפה יותר, ושולחת ואתה לרצוח. כלומר: המירורינג המנתץ מראות פנימיים בטרם זמן עלול להיות הרסני.
הגישות הניאו קליניאניות מתייחסות למשליך ולמקבל כיחידה משותפת, ולתהליך בו כל צד משפיע ומושפע. תהליך זה מזיז את תפיסת התופעה ממקומה הקלאסי ,האובייקטיבי והחד כיווני למקום דו כיווני, ל"ביטול האמת", ולהערכת הסובייקטיביות והאינטרסובייקטיביות שבתהליך. בכך נפתחת אפשרות לבחון, להבין ולתקן יחסים שהופנמו , כך שלמשליך ולמקבלי ההשלכה תפקידים משמעותיים בתוך התהליך, והקבוצה מהווה מרחב להשתקפויות משותפות מהן יכול כל אחד ללמוד על חלקים משמעותיים של עצמו ושל החשובים לו, על דרכו לתקשר אותן ועל דרך האחרים לקלוט אותן.  כמו שההזדהות ההשלכתית הופכת להיות תהליך אינטראקטיבי, כך הופך גם היכל המראות לכזה. 
 
המראה "הבונה" והמיטיבה ( benevolent)
כשפוקס ואנטוני (1965) מתארים את יתרונותיה של המראה, הם מתייחסים לאווירת הקבוצה שמאופיינת בסימפתיה, השתתפות והזדהות . כל אלו יוצרים תנאים מסייעים, כך שהמירורינג שהקבוצה מייצרת, מאפשר לפרט חוויה של גילוי והשתייכות בו זמנית. פוקס למעשה, מניח הופעה אוטומטית של אותן תופעות המחוברות לתופעת הראי, ולכן הוא רואה את התופעה רק מצידה החיובי והבונה.  
התנאים היוצרים מראה מטיבה הם כדלקמן:
 
  • המרחק שבין המראה לרואה:   
דווקא המרחק שמאפשרת הקבוצה, בהיותה מרובת משתתפים, הוא זה שיכול לקרב בין האדם והמראה הניצבת לפניו. במובן זה יש למראה תפקיד דומה לתפקידו המסורתי של המשל: תראה עצמך בתחפושת, במרחק, דרך סיפור על אחר, ואז תוכל לראות את אשר קשה מידי לראות כאשר מדובר ישירות בך.
דוגמא: בקבוצת יתומים של משרד הביטחון. נדב שלפני שתי פגישות תקף מילולית את המנחות על התנהגותן, נפגע מתגובותיהן והודיע שברגע זה הוא מפסיק לשתף פעולה, ומאז הוא שותק. לאחר שבועיים הוא מתבונן בהתנהגות של עדייה , שדרכה להתנתק היא בהיעדרות פיזית (נרדמתי, לא התעוררתי לפגישה) ובתשובות פאסיביות- אגרסיביות להצעות המנחות להתייחס לכך. פתאום הוא מפר את שתיקתו הרועמת ואומר לה: "את מתרחקת, שולפת קוצים, וקשה מאוד להתקרב אלייך. את קיפוד". משתתפים בחדר מחייכים,   אחרי כמה דקות אומרת לו משתתפת: עדייה מאוד הזכירה אותך לפני כמה מפגשים. נדב שותק, שתיקה מקבלת. הוא יכול היה לראות את הקוצים שלו רק כשהונחו על ראשה של עדייה. 
 
  • ההעצמה:
המירורינג בקבוצה מקבל בולטות , משום שהוא תוצר של כמה זוגות עיניים. המראה עוברת תיקוף דרך האנשים השונים, בניגוד לחוויה האינדיבידואלית, אותה ניתן להכחיש ביתר קלות. פוקס (1964) קורא לה "חוויה אובייקטיבית ואמיתית". "EXPERIENCE HAS TOUGHT US THAT THE IMAGE GIVEN BACK IS SURPRISINGLY TRUE TO LIFE (עמ' 150). למשתתפים מסוימים, בעיקר אלו שחשים עצמם רדופים, עובדה זו אינה מעניקה תחושה של אמיתות אלא של "שונאי כל העולם התאחדו", למשתתפים בעלי יכולת התבוננות משוחררת יותר, זה מהווה יתרון חשוב. 
 
  • המראה והאוניברסליות:
היתרון הנוסף של המירורינג קשור לתופעה קבוצתית חשובה נוספת , שיאלום (1995) מציינה בשמה אולם נראה שפוקס מתייחס אליה כמרכיב של המירורינג: ה-sharing. כאשר הקבוצה מחלקת חוויה ספציפית משותפת, מהווים המשתתפים מראות אחד לשני, שדרכן משתקפת החוויה בעטיפה המרגיעה של שותפות גורל "מנרמלת". ("ראיתי אותך מתנהג ככה, וחשבתי על מצבים שבהם גם אני עשיתי את זה". "פעם הייתי גם ככה, אתה מאוד הזכרת לי את עצמי...")  התחושה היא שהדבר המכאיב שהוא רואה מול עיניו, ומזהה כשלו, אינו נחלתו בלבד, אלא גם נחלתם של אחרים בקבוצה ובעולם. פוקס רואה חוויה זו המחצינה את אשר בפנים ומפנימה את אשר בחוץ, כמובילה להגדרה עצמית של "היותי יצור חברתי as a social being"(פוקס, 1964, עמ' 149). כל מראה באווירה כזו קלה יותר לקבלה והפנמה.
 
  • המראה הרואה ומראה.   
יתרון נוסף של המירורינג בתנאים אלו, שהוא מחבר יחד את היכולת לראות עם היכולת להראות, ובכך   מתרחש תהליך חשוב של קבלת ונתינת עזרה בו זמנית. הופר (1996) רואה תופעה זו כמאפשרת סמטריה ותלות הדדית, בניגוד לחוסר הסימטריה והתלות החד כיוונית המאפיינים את הטיפול האישי, שם המראה היא חד כיוונית ובכך מצמידה את גילוייה החשובים למצב הרגרסיבי והתלותי. המירורינג הקבוצתי מאפשר אם כך התנסות גם בחוויה אלטרואיסטית , שעשויה לחזק ערך עצמי ותחושות קומפוטנטיות.
 
  • מראה הפוכה.
פיינס (1984) מביא בשם פוקס, את אפשרויותיה של המראה הקבוצתית להביא למודעות גם ממצב שבו דווקא השוני מהווה מראה להשתקפות. דוגמא : משתתף שהתקשה לקחת לעצמו מקום פגש את המשתתף "האגואיסט". במראה שמולו השתקף האדם הכי שונה ממנו, המעלה בו רגשות מוכרים של בוז ורצון לפגוע ולהאשים, אבל לאחד המשתתפים מתגלה במראה גם קנאה. "הסתכלתי עליך. היה נדמה לי שאתה מקנא".  הקבוצה מראה לו את הקנאה כביטוי במשהו שנגלה לעיניו באחר וחסר בו, ויכולה לחבר מהמקום הזה לחלק חבוי וחשוב שלו . הרצון להיות אגואיסט, לפעמים, והפחד מתגובות האחרים ובעיקר פחד מכך שלא ידע את הגבול ויהפוך לגוש אגואיסטי שלם של תובענות והזדקקות.  
הנה דוגמא נוספת לסוג של מראה הפוכה- משלימה מקבוצה טיפולית של משתתפים הנמצאים תחת תקופת מבחן, בעקבות עברה על החוק שעברו: יעקב בלט בקבוצה באדישות שלו , בעיקר כשסיפר על אמו – אישה המושפלת על ידי אביו- ועל אביו המשפיל, שכלפיו לא חש כל כעס. יעקב הגיע לקבוצה לאחר שפגע באשתו, לדבריו קרע לה את השרשרת על צווארה בלבד. הטון האדיש חזר שוב ושוב במפגשים, כשהמשתתפים מדברים על "המצב" הזה, גם הם במעט אדישות. יום אחד מצטרפת לקבוצה אידה, אישה בת ששים, שהייתה מוכה נפשית ומושפלת על ידי בעלה במשך שנים רבות.
במפגש היא מספרת את סיפורה , ויעקב מדבר כהרגלו בסגנון האדיש שלו: "וואלה, ממש מזכיר את אמא שלי, (ולמי איכפת?)" וגם במפגש שלאחר מכן. אחר כך יעקב מפסיק לבוא לקבוצה. בטלפון הוא אומר לי שלא מתאים לו קבוצה. הוא מעדיף טיפול אינדיבידואלי עם קצינת המבחן שלו.
אני מבקשת שיבוא להיפרד מהקבוצה ולוקח לו זמן. כשהוא בא הוא מדבר, והפעם בקצת התרגשות, בניגוד לאדישות המאפיינת אותו. הוא מספר על החוויה של "לראות את אימא" שלו דרך אידה. הוא אומר שמאז אמר לאביו , בפעם הראשונה, שהוא בז לו על שהוא "תופס כוח" על אישה סובלת וחולה . הוא מספר על הפחד שהבנים שלו יעשו לו פעם סקנדל דומה על התנהגותו כלפי אמם. הוא אומר שלא רוצה להמשיך עם הקבוצה וחשוב לו להיות בטיפול אינדיבידואלי. הקבוצה אומרת לו: "אבל תראה, רק בקבוצה יכול היה לקרות לך דבר כזה, הקבוצה חשובה". אבל יעקב מסביר בנחישות שהוא לקח מהם משהו מאוד חשוב ועכשיו הוא צריך לעבד אז זה כשהוא לבד. 
 
  • הקבוצה כהיכל של מראות.
היתרון המיוחד של הקבוצה ,שהודגש על ידי פוקס (1964), התייחס, כאמור, לריבוי המראות . פיינס (1984) מדגיש את חשיבות אבדן האובייקטיביות דרך מראות שונות. בניגוד לחוויה בטיפול האינדיבידואלי , שם המראה היא המטפל, ומתוקף תפקידו ותהליכי ההעברה המאפיינים תפקיד זה, מראתו נתפסת כ"אמת", הקבוצה מייצרת שלל מראות ובכך היא מדגימה את הסובייקטיביות והרלטיביות של המראה. קבוצה שיכולה לתת מקום לשונות המראות שבתוכה מסייעת למשתתפיה לחוות ולהפנים סוג מיוחד של ראייה: זו היכולה להכיר, להעריך ולסייג ראייה סובייקטיבית של האחר, ובכך גם לעשות אותו דבר לגבי הראייה העצמית.
תהליך זה מזכיר את המעבר מיחסים טרום אדיפליים, שבהם מתקיימת דיאדת אם- ילד ליחסים משולשים, בהם מתקיימת הרחבה משמעותית לאינטראקציות שונות. הילד במשולש מסוגל לצפות בכמה מצבים בינאישיים, שבחלקם הוא במרכז ובחלקן האחר מהצד. בחלקן הוא פועל , בחלקן נפעל ובחלקן צופה פסיבי. כך הוא למד על יכולות ומגבלות הקשורים גם לראייה ולהיראות. כך הוא לומד להבין מהי ראייה סובייקטיבית בתוך יחסים סובייקטיביים, כאשר "דברים שרואים מכאן לא רואים משם." המשתתפים יכולים לחוות את המשתתפים האחרים מתבוננים ומגיבים למראות שונות, כשהם נמצאים קרוב או רחוק ממעגל המתבוננים. ככל שתהליכי הקבוצה מתפתחים המשתתפים לומדים לזהות את הקשר בין הנראה ובין המתבונן.
 
המראה השלילית .
אם עד כאן תוארה תופעת המירורינג בקבוצה דרך צידה החיובי ויתרונותיה התירפוייטים הרבים, חשוב להביא גם את צידה האחר של תופעה זו.
כאמור, פוקס לא כתב מפורשות על סכנות המירורינג, למרות שהוא חי בתקופה שהדגימה כיצד יכולה קבוצה ענקית להוות מראה מעוותת לאדם מופרע, ולאפשר בדרך זאת אסון רב עוצמה שכזה. מעניין שפוקס  (1964, עמ 151) העלה שאלה לגבי יכולתה של תופעת המירורינג לעוות את מראותיה , אולם הוא העדיף לסתום שאלה זו בתשובה ברורה והחלטית: IF THE PATIENT SEES HIMSELF MORE AND MORE IN AND THROUGHT THE GROUP, IS THEIR ANY LIKELIHOOD OF A COMIC DISTORTION FROM THE GROUP? EXPERIENCE HAS THOUGHT US THAT THE IMAGE GIVEN BACK IS SURPRISINGLY TRUE TO LIFE. NEUOROTIC DISTORTIONS TEND TO CANCEL OUT…”.
בניגוד לעמדה נחרצת זאת ,לא פעם אנחנו שומעים ומשמיעים חוויות שבהן השתקפנו והשתקפו אחרים בקבוצה באופנים קשים, לפעמים אכזריים, ומעוותים. המושג "מליגני" , בו משתמש זינקין (1983), עלול להישמע קיצוני ולא מובחן. גידול מליגני ,גם אם ישנה החלמה ממנו, הינו תמיד הרסני לגוף ברמה זו או אחרת. המושג מראה שלילית, בו משתמש פיינס(1984), מתון יותר, ולוקח בחשבון מראות שלמרות היותן בעייתיות, תתכן מהם גדילה רגשית וחברתית, אם תעובדנה באופן בונה. המראות המליגניות הנן חלק מקבוצת המראות השליליות , אולם הרסנותן גדולה יותר ולרוב יכולת הקבוצה או המשתתף להשתקם מהן נמוכה יותר, ולפעמים יש צורך "להקריב" משתתף מסוים על מנת שהקבוצה תוכל להמשיך ולהתקיים לאחר הופעתן בקבוצה. 
 
סוגי מראה שלילית:
המראות השלילות יכולות להתרחש על ידי פרטים בקבוצה – משתתפים מסוימים ו/או מנחה, או כתופעה קבוצתית כוללת. הן יכולות להיות קשורות לשלבים מסוימים בקבוצה או כתופעה קבוצתית מתמשכת.
 
·         תגובת "המירורינג הכפול"
זינקין (1983) מתאר סוג של מירורינג מליגני, המזכיר מצבים בהם נוצרת הזדהות השלכתית פתולוגית, ובמקום שהיא תעובד ותאפשר שינוי במארג ההפנמות והיחסים הבינאישיים היא הופכת למנציחה של המצב הפתולוגי. הוא מכנה מצב זה כ"מירורינג כפול" – מושג שיאלום התייחס אליו גם כן.
בתהליך זה ממלכדים שני משתתפים זה את זה, בכך שיוצרים אחד לשני מראה מסוימת, שאין אפשרות לצאת ממנה. מראה זו היא מליגנית משום שכמו גידול ממאיר היא הולכת ומתעצמת, כשהיא ניזונה מהחדר הקבוצתי, ממש כשם שהגידול ניזון מחומרי הגוף תוך כדי הריסתו. זינקין מביא כדוגמא שני משתתפים שבעקבות הראיונות שלפני תחילת הקבוצה ניבא שיסתדרו טוב ביחד, אולם המפגש ביניהם הפך למאבק קשה ביותר שהביא בסופו של דבר לעזיבתו של אחד מהם את הקבוצה. מקומה של הקבוצה והמנחה בתהליך הרסני זה לא מפורט בדוגמא, אולם החוויה של המלכוד מוכרת במצבים בהם עוצמת הרגש שמעלה ההשתקפות עולה על היכולת לעבד את החומר המשתקף, וכך החוויה הופכת להיות משתחזרת ולא מתוקנת.
בוט- סיפיליוס (1992) מתארת את המושג של ג'וזף על הזדהות השלכתית כ- ENACTEMENT, שתפקידה לסייע באופן ראשוני זה להבין את עוצמת החוויה שיצרה את הפצע. אולם לפעמים ההילכדות חזקה כל כך עד שלא ניתן להחזיר את עיבודה באופן שיאפשר תיקון.
נראה שבטיפול אינדיבידואלי קל יותר למטפל לראות את מלכודת הקאונטר טרנספרנס או ה- enactment . בקבוצה עלול להיווצר מפגש שואב בין שתי מלכודות ,שאינו מאפשר את המרחק הבוחן ומעבד, לא לנלכדים ולא למשתתפים מחוץ למלכודת, ולכן תהליך כזה נגמר לפעמים בעזיבה של אחד המשתתפים. יכולתה של הקבוצה לעבד את החומרים יכול להיעשות רק לאחר מכן , וללא המשתתף שעזב.  
לעומת זאת, לפעמים דווקא לקבוצה יש את האפשרות לשחרר ממלכודות, אם עוצמת ההישאבות איננה כל כך גדולה. נרקיס ואקו נלכדו בסוג של מירורינג מליגני כפול משום ששניהם חיו בעולם נטול מראות נוספות, (מלבד מראת הביצה) ונטול קולות לדיאלוג (מלבד קולו של נרקיס). פיינס (1984) רואה את היכל המראות הקבוצתי כמאפשר , משום שקולות ומראות נוספים נכנסים לדיאדה הפתולוגית ומקשים עליה להתקיים.
שילוב של תנאים ספציפיים, כמו שלב הופעת התופעה, עוצמת החרדה שיכולה הקבוצה לשאת, יכולתו של המנחה לעבדה, ויכולותיהם של המשתתפים להביא מראות מאזנות אחרות, יקבעו אם המירורינג הכפול יהרוס או יאפשר עיבוד ושיקום.
 
·         המירורינג "הידעני". Know all
למראת המנחה כוח גדול במיוחד בקבוצות. הוא יכול להוות מראה פאסיבית, שכן בעצם נוכחותו הוא גורם למשתתפים סוג של התבוננות פנימה (ואמנם משתתפים אומרים, בתלונה או בסיפוק, שנוכחות המנחה מחייבת סוג של שיח ובדיקה שאיננה בחדר בהיעדרו), ויכול להוות מראה אקטיבית , שמושגת דרך התערבויות פרשניות.
יתרונותיו של המנחה כמראה קשורים ביכולותיו וניסיונו, בעיקר ביכולתו לווסת את המראות שבידו למידת יכולתם של משתתפיו להשתמש בם. מנחה שמראותיו הופכות להיות דומיננטיות בחדר עלול לגרום למצב שבו האמת משתקפת במראה שלו, והקבוצה עלולה לאבד את היכל המראות שלה לטובת "המראה המועדפת" שלו.
כאמור, פוקס (1964) השתמש במילה "אמיתי" "אובייקטיבי" בתארו את המירורינג שהקבוצה מביאה למשתתף. אך בעצם ההתייחסות להיכל המראות הוא רמז לעמדה ידענית פחות, שכן במקום שבו ישנן כמה מראות, האמת אינה גרה שם יותר . המירורינג הידעני יהיה אם כך מירורינג שיטען לצדק מוחלט ולביטולו של הספק. את המראה הידענית ניתן לקשור לאזהרתו של זינקין (1983) ממירורינג שמבלבל בין המראה והמציאות. זינקין מציע למנחה לוותר על המשאלה להיות מראה אמיתית או צודקת, ולשאוף להיות מראה משמעותית. משמעות יכולה להיות מושגת גם דרך היכולת להבין את הרלאטיביות של המראה, נתינת מרחב לקבל ולדחות אותה, לשאת ולתת עם מה שהיא מראה. קבוצה שאיננה מאפשרת את החופש הזה למשתתפיה עלולה להפוך לבית משפט במקום למקום המרחיב את דרגות החופש להתבונן ולגדול.  
כל מצב בו הקבוצה מציבה למשתתפיה אוסף מראות זהות, (השעיר לעזאזל כדוגמא) מהווה מראה שלילית . בהשתקפות קבוצתית כזו משתקפת חרדה משונות ודיפרנציאציה ומשאלה הגנתית לדחוף חלקים מפחידים באחד ממשתתפיה. 
 
·         המירורינג "המקטין" מטשטש. Shrinking
זוהי תופעה קבוצתית, הגורמת לאנשים להשתקף באופן כה אוהד ונעים עד שלא ניתן לראות ולהראות חומרים אחרים, החיוניים לגדילתה של הקבוצה ומשתתפיה . לעתים הקבוצה (מנחה ו/או משתתפים) מעיפה מחוצה לה חומרים מעיקים כך שבמראותיה משתקפים המשתתפים טובים וצודקים, ואילו האחרים, העולם שמחוץ לקבוצה, משתקף מרושע, מנוכר ומאיים. קבוצה כזו מתנהגת כמו התינוק בשלב הסכיזופרנואידי שרוצה לסלק את מה שאינו מסוגל לעכל, והמנחה מתנהג כאם, שמחביאה או מטשטשת באינטנסיביות את המציאות החיצונית מפני תינוקה. במידה ושלב התפתחות הקבוצה באמת אינו מאפשר החזרה של החומר המושלך, נכון יהיה להחזיק את המראה המקטינה עד להתפתחות יכולת הקבוצה לעכל, אולם מצב זה הופך הרסני לקבוצה אם וכאשר החומרים ממשיכים להיות מועפים החוצה למרות שהיכולת לפגוש ולעכל כבר ישנה. כך מונעת הקבוצה- אם ממשתתפיה מפגש והתמודדות עם כאב האובדן או המגבלה , ולמעשה נמנע מעבר לפאזה דפרסיבית והקבוצה נשארת אומניפוטנטית ומפצלת, כשחומרים חשובים ביותר מושלכים החוצה.
הקבוצה המקטינה את המראות שלה מופיעה במצבים שבהם המשתתפים תופסים עצמם, בצדק או שלא בצדק, כקורבן של חברה הרסנית, והקטנת המראות או טשטושן הנו מעשה מחאה לעולם בחוץ שפגע בם. לדוגמא: קבוצת הורים שכולים של משרד הביטחון שיוצרת לעצמה פעמים רבות מראות המקטינות את חלקם של השכולים בדחייתם את ה"לא שכולים". התזה המועדפת היא שהחברה שבחוץ מתנכרת, אך המראה המקטינה אינה משקפת לשכולים את חלקם הדוחה, האגרסיבי. משתתפת יכולה לספר על התנהגות מאוד תוקפנית מצדה, אולם המשתתפים משקפים לה את עצמה רק כקורבן של האחר. קבוצות שכאלו לא יכולות להיפרד גם כשמועד סיומן מגיע, משום שהעמדה ש"זר לא יבין" הולכת ומתחזקת. תופעה דומה תוארה גם בקבוצת נשים שעברו התעללות מינית. כל ניסיון להראות את המראות האחרות הותקף קשה, משום שהקבוצה התעקשה לשמר פיצול מסוים בין הקורבן והתוקף: האישה והגבר. בכך היא שימרה עבור משתתפותיה את המראה המקטינה לתוקפנות הנשים בחדר.
האפשרות לחלץ את הקבוצה ממצב כזה קשורה ביכולת לאתר את המראות האחרות, שפעמים רבות מוסתרות או מכוונות למנחה. כך למשל בקבוצת ההורים השכולים המנחה רואה את עצמה משתקפת במראת המשתתפים באופן המנוגד לשאר המשתתפים: כלא מבינה סדרתית, חסרת טאקט ואטומה. "את פשוט לא מבינה כלום. מזלך. טפו טפו, את לא מבינה כלום, ושלא תביני אף פעם".
המראה המקטינה יכולה לבוא מתוך צרכים רבים. בנוסף לרצון המשתתפים ליצור עולם תחליפי, מפצה על אכזריות העולם בחוץ, ישנו גם רצון המנחה ואולי פחדיו ,להראות מראות שאינן מחמיאות למשתתפים . מתוך רצון להיות מנחה אידיאלי, לספק קבוצה רחמית מגינה וחוויה מתקנת לקשיי העולם, ואף מתוך אשמה חברתית כלפי אנשים שנפגעו מחברה שהוא עצמו משתייך אליה. בשפתו של ביון (1967)  זוהי הכלה סימביוטית שמאפשרת התפתחות בשלב שבו העצמי המתמשך לא יכול לעמוד ב"שינוי קטסטרופאלי" שגורם עצמי חדש, אולם הימשכותה לאורך זמן עלולה להפוך למה שבריטון מכנה הכלה ממאירה, (2001) ומכאן ניתן אולי לקשר גם לרעיון המירורינג הממאיר.
 
  • מירורינג מעמיס/מציף ומגדיל - magnifying
לעומת הקבוצה המקטינה והמצמצמת את מרחב ההשתקפות , ישנה מראה מציפה, זו שמראה יותר מידי.
וכך אומרת מטופלת של פיינס (1984): "בשבילי ההבדל בין אנליזה אינדיבידואלית והחוויה בקבוצה שבראשונה המטפל החזיק עבורי מראה כדי שאראה חלקים מוקדמים לא מוכרים של עצמי, ואחרי שהם נראו מספיק הוא הזיז את המראה כדי שפרספקטיבהאחרת תופיע. בקבוצה כל המשתתפים מציגים בפני את המראות שלהם כך שבכל רגע יש פרספקטיבות רבות של עצמי וזה יכול להיות ממש מציף."   
כמובן שבחירתה של הקבוצה להציף במראות הנה משמעותית וחלק מעבודת הקבוצה יכולה להיות לבדוק את הבחירה הזאת. (תחרות בין המשתתפים? או תחרות עם המנחה? קושי להישאר עם משהו אחד מפחיד? או שמא שיחזור של חיי משתתפת שהוצפה גם במשפחתה? ) אולם בעצם מבנה הקבוצה והיכל המראות שלה ישנו פוטנציאל גדול יותר להצפה שעלול להביא לקושי בעיבוד.
ישנן קבוצות המגישות למשתתפיהן מראות מגדילות כמו בחדר המראות שבלונה פארק. ההגדלה יכולה להיות של אספקט מסוים של משתתף, שלפתע מגלה עצמו משתקף באופן מפלצתי וחד ממדי בחדר. (השעיר לעזאזל כדוגמא,) ולעתים עושה זאת הקבוצה כהתקה לרגשות קשים אותם היא חווה כלפי המנחה ומפחדת לבטאם בגלוי.  
דוגמא נוספת להגדלה היא קבוצת ה"מכל ההפוך" שכמו האם שאינה מסוגלת לקחת בחשבון את מצבו ההתפתחותי- רגשי של הילד ומעמיסה עליו את קשיי העולם שאינה יכולה להכיל בעצמה, (לנדאו, 1993), כך גם המנחה שבוחר להעמיס על משתתפיו את חרדותיו מפני המציאות הקשה, והמשתתפים עוברים להכיל את המנחה ואת עצמם, במקום להרשות לעצמם אותה רגרסיה והישענות הנחוצה לגדילה. מניסיוננו, המירורינג המגדיל אופייני במיוחד לקבוצות אנשי מקצוע, הנותנים תחושה של בגרות ועצמאות, מיומנים בלעזור, בלהכיל אחרים, ומתקשים בלהזדקק. הם אמונים על השפה "הנכונה", ומפתים את המנחה, כמו גם זה את זה, להראות להם חלקים רגישים וקשים, ללא יכולת אמיתית להכיל ולהתמודד עם המראות. הסכנה במירורינג כזה הוא בפיתוח "עצמי קבוצתי מזויף" בגדילה לכאורה, שמאחוריה נשארים רגשות חשובים חבויים ובלתי נגועים. 
 
  • המראה המביישת.
מראות שליליות הן גם מראות המעוררות בושה. פיינס (1984) במאמרו מביא את הקשר שבין התפתחות מושג ה"אני" לבושה. הוא מצטט את זאזו (1975), וליכטנשטיין (1977) המביאים את פרדוכס הזהות, המתקיים בין לראות ולא לראות דרך תפקידה של האם להראות ולא להראות. תפקידה של אם לפעמים הוא דווקא לצנזר את המראות, תוך שהיא מחזיקה אצל עצמה מראות מסוימים ומשחררת אותם בהתאם לצורך ובעיקר בהתאם לכוחות האגו של תינוקה . אם כזו מצנזרת אלמנטים שעלולים לעורר בילד בושה מחבלת, על מנת שלא לפגוע בדימויו העצמי. ויניקוט (1960), בהתייחסותו לעצמי האמיתי, מדבר על הצורך של העצמי האמיתי להישאר במקום כלשהו ובמידה כלשהי כמוס, חבוי ובלתי מתקשר עם העולם. זהו צורך שחשוב להבינו ולכבדו בטיפול בכלל ובטיפול קבוצתי הוא מקבל משמעות גדולה יותר. זהו צורך שנמצא בניגוד לאתוס הפסיכואנליטי המסורתי של גילוי וחשיפה כיעד אולטימטיבי. הצנזור שנתפס כנציגו ההרסני של הטיפול האנליטי, נתפס בעיני ויניקוט כשומר חשוב על נפרדות, אוטונומיה ועצמיות, עד לגבול מסוים כמובן.
גם זינקין (1983) מתייחס לראייה המוגזמת כחיסרון, כשהוא קושר אותה עם תופעה של הזרה- עצמית. המודעות החיצונית, הציבורית, אותה אנחנו כל כך מחפשים בחיים בכללובטיפול הקבוצתי בפרט, עלולה ליצור מצב של תלות יתר במראה הקבוצתית על חשבון חיפוש אחרי המראה הפנימית. קבוצה עלולה להסתמך יותר מידי על מראות חיצוניות, כאלו שמרבות לתת פידבקים חיצוניים, ולחבל ביכולת של המשתתפים לפתח מראות פנימיות בהן יכולות עמדות סובייקטיביות יותר להתפתח ולהשתקף.
 
  • היעדר מירורינג. או "המראה הריקה".
בסרטו של פולנסקי, "הערפדים" , מודגמת תופעת היעדר השתקפות באולם נשפים, "היכל מראות" ענק, כששני ערפדים עומדים מול המראות, והמראות ריקות. הערפדים, במיתוס,  אינם משתקפים משום שהם חסרי נשמה, אולם "בחיים", מי שלא משתקף אינו חסר נשמה, לפעמים הוא קורבן של התפתחות כואבת.
פיינס (1984) כותב על המראה הריקה כסוג של מירורינג מליגני, והוא אכן מוכר לנו כאחד המקומות הקשים בתהליך הקבוצתי. משתתף מספר משהו והקבוצה שותקת. עוברת הלאה. דברים משמעותיים וחשובים אינם זוכים לכל תגובה, או אולי לתגובה של שקט שאיננו מכיל או מתייחס, אלא מתעלם ומוחק. פיינס מייחס את המראה הריקה  ל-self centered person שאינו יכול לראות איש זולתו או כשלב בקבוצה הנמצאת במצב כזה . תופעה זו , על פי פיינס, מצביעה על חסך התפתחותי מוקדם, המשחזר היעדר מירורינג ראשוני בחייהם של המשתתפים. משתתפים הסובלים מסוג של היעדרות רגשית מוקדמת, NOTHINGNESS שצובע את התייחסויותיהם לאחרים.
בקבוצה של יתומי יום כיפור, שאיבדו את אביהם טרם הכירוהו, הלך ובלט המאפיין המשמעותי ביותר בחייהם . ילדים של אב מת ואם "חיה –מתה" או נעדרת רגשית, הדגימו מאפיין שהלך והתבהר בחדר, של מי שחסר משהו מהותי, ושאינו יודע להרגיש ולהגיד מה באמת חסר לו, לעומת המאפיין המוכר יותר, של מי שאיבד ומעבד את אובדנו. ההיעדרות הריקה התאפיינה דרך המראות הריקות שהוצגו בחדר. כך למשל ,משתתף שנולד לו בן מיד עם תחילת הקבוצה, סיפר כיצד בעודו מחזיק את בנו, חשב, כמה פעמים אמר "אבא" בחייו, וכמה פעמים יגיד זאת בנו. לתדהמת המנחות המצטמררות הקבוצה עברה נושא, כמו לא נאמר דבר. מאוחר יותר הובהרה חווית המראה הריקה כשחזור של מראת ילדותם הריקה, שהתפתחה כתוצאה מההיעדר, אך יותר מכך מהאיסור לעבד את מה שלא היה. איסור שהתבטא בהתעלמות או באמירות כמו :"אל תרחמי על עצמך. הכל אצלנו כרגיל", עד לשינוי שם המשפחה של הילד, בעקבות נישואים שניים של האם.  המירורינג הנעדר ש"נתנו" אחד לשני, היה מייצג נאמן                      של חווית המירורינג הנעדר שהם עצמם חוו.     
 
סיכום.
המאמר בא להציג את שני הפנים של המראה הקבוצתית: הפן המגדל והפן ההורס, על מנת שאנחנו, אנשי המקצוע, נכיר את יכולותיה של הקבוצה ומגבלותיה, ונדע לתמרן טוב יותר בין שניהם . למרות אמונתנו שהכלי הקבוצתי יעיל ומרתק, ושתופעות קבוצתיות כמו מירורינג ייחודיות לכלי זה ויעילות מאוד לשיפור יכולות בינאישיות מצאנו עצמנו מדגישים את חלקיה השליליים של התופעה , על מנת להזכיר לכולנו גם את הפוטנציאל הקבוצתי לשחזור של מצוקות ופתולוגיות, כשהמירורינג הקבוצתי הוא דוגמא לכך. הקבוצה מהווה מרחב חשוב ביותר לראייה והשתקפות של המתרחש בחיינו, אולם מרחב זה נמצא פחות בשליטת המטפל מאשר המרחב האינדיבידואלי. המנחה חושף את משתתפיו למראות והשתקפויות של אנשים אחרים, על ידי אנשים אחרים, כשהוא אינו תמיד יודע ומכיר את בעיותיהם, את סגנונם, את משאלותיהם הכמוסות ואת יכולותיהם להגיב באמפטיה לחומרים שמתגלים בקבוצה. הוא גם אינו מכיר את גבולותיהם בתוך הקבוצה ומחוצה לה, ומחויבותם לכללי האתיקה שונה לחלוטין משלו. הוא עושה כל זאת מתוך אמונה שמרחב זה מאפשר מפגש חשוב, והמירורינג הוא אחד הכלים להבאת חומרים חשובים אלו לעיבוד וגדילה. אולם במובן מסוים המירורינג הוא גם מעין רנטגן סובייקטיבי, והשימוש במכשירים כאלו חייב להיות מבוקר ומקצועי, על מנת שלא יפגע ברקמות אחרות. סכנות אלו הנן לחם חוקינו יום-יום מחוץ לעולם הטיפול וההנחיה ,אולם כאשר אדם מגיע לקבוצה על מנת לטפל במצוקותיו, מתוך מטרה לשפר את חייו, לרכוש מודעות ולהפחית את סבלו, ומפקיד בידינו את האחריות לתהליך זה, חשוב לקחת בחשבון את המקומות בהן יכולה הקבוצה שלא לעזור ואולי אפילו לפגוע.
 
ולבסוף, חשוב שתילקח בחשבון גם חווית המנחים , השותפים למירורינג, בו הם רואים ונראים, חשופים להשתקפויות של חלקי עצמם  דרך עיני המשתתפים ועם רגשות חזקים של השוואה, תחרות, קנאה, וחשיפה  מול השתקפויות אלו. תופעות אלו מתרחשות בכל סיטואציה טיפולית אך מועצמות בקבוצה ,
ובניגוד לחדר הרנטגן , אין למנחה, וטוב שאין, מחיצה המגינה עליו מפני היחשפות לקרינה מוגזמת. הבנייה הפנימית שלנו כמנחים, צריכה לאפשר גם לנו, את אותה מחיצה גמישה מספיק להגנה שאינה אוטמת.
 
ובסכום הסכום, בעזרתו של זינקין (1983), ניתן לראות את המראה כזו שמעצימה את הארוס והטנאטוס שבכל אחד מאתנו, כמו גם בקבוצה כולה. המראה מאירה ומעצימה את החלקים הטובים שבכל אחד מאתנו ובחיבור שלנו עם האחרים, ובאותה מידה גם מעצימה את כוחות המוות, ההרס שבכל אחד מאתנו ובחיבור שבינינו לאחרים. הקבוצה חייבת לפגוש את שני סוגי המראות האלו, על מנת שתוכל לטפל בהם, ועלינו המנחים לדאוג למינון גבוה יותר של החיוב על פני ההרס, על מנת שהקבוצה תוכל להיות כלי טיפולי מגדל ולא מקום פוגע והורס.

 
טיפול קבוצתי או טיפול פסיכולוגי אישי? בואו להתייעץ על טיפול פסיכולוגי
 
References:
בריטון (2001) שמירה על דברים מדעת. בתוך: ר. אנדרסון (עורך) מאמרים קליניים על קליין וביון. פרק 8. תל אביב: הוצאת מודן.
פלדמן (2001) פיצול והזדהות השלכתית. בתוך: ר. אנדרסון (עורך) מאמרים קליניים על קליין וביון. תל אביב: הוצאת מודן.
Bion, W.R (1967) Second Thoughts. London: Heineman
Bott Spillius E. (1992/2001) Clinical experiences in projective identification. In R. Anderson (ed.), Clinical lectures on Klein and Bion, pp. 101-120 (in Hebrew version, 2001) Tel-Aviv, Modan.
Foulkes, S.H. (1964) Therapeutic group analysis. London: George Allen and Unwin Ltd.
Foulkes, S.H., and Anthony, E.J. (1965) Group Psychotherapy: the psychoanalytic approach 2nd edition. London: Penguine books.
Freud, S . ( 1914). On Narcissism. Standard edition, V14. London: Hogarth Press
Hopper, E. (1996) The Social Unconscious in Clinical Work Group 20(1): 7-42.
Klein, M. (1946) 'Notes on Some Schizoid Mechanisms', International Journal of Psycho-Analysis 27(3)
Kohut, H. (1971) The analysis of the self. London: Hogath Press.
Joseph, B. (1987) Projective identification: some clinical aspects, in J. Sandler(ed.) Projection, identification, projective identification. Madison, CT: International Universities Press, pp. 65-76.
Lacan, J. (1977) The mirror stage as formative of the I as revealed in psychoanalytic experience. In Ecrits. London: Tavistock Publications.
Landau, M. (1993) Reflections about container and contained. Sihot – Dialogue, Israel Journal of Psychotherapy, V 7 (2), pp. 103-110.
Levinas, E. (1984/1986) 'Ethics of the Infinite', In R. Kearney Dialogues with Contemporary Continental Thinkers, pp. 47-69. Manchester: Manchester University Press. Reprinted in R. Cohen (ed.), Face to Face with Levinas, pp. 13-33. Albany: Suny Press.
Miller, A. (1981) The drama of the gifted child. New York: Basic Books.
Nitsun, M. (1998) 'The Organizational Mirror: A Group-Analytic Approach to Organizational Consultancy'. Group Analysis, 31(3): 245-267.
Pines, M. (1984) 'Reflections on Mirroring', International Review of Psycho-Analysis, 11: 27-42
Pines M (1985) Mirroring and child development , psychodynamic and psychological interpretation . Psychoanalytic Inquiry 5, 2, 211-231.  
Sartre. J. P. (1964/1998) “Huis Clos” .translated and last review 1998 Penguin ed.  
Saramago J. (1995) Ensaio Sobre a Cegueira. Lisboa: Jose Saramago e Editorial Caminho, SA. English version (1997) Blindness. Great Britain: The Harville Press.
Stern, D. (1983) The early development of schemas of self, other and self with other, in: J.D. Lichtenberg and S. Kaplan (eds.) Reflections on self psychology. N.J.: Analytic Press.
Winnicott, D. W. (1951/1992) 'Transitional Object and Transitional Phenomena, In Through Pediatrics To Psycho-analysis, pp. 229-242. London: Karnac Books.
Winnicott, D.W. (1960/1990) 'Ego Distortion in Terms of True and False Self, In The Maturational Process and the Facilitating Environment, pp. 140-152. London: Karnac Books.
Winnicott, D.W. (1971) 'Mirror Role of Mother and Family in Child Development', In Playing and Reality, pp. 130-138. Middlesex: Penguin Books.
Yalom, I.D. (1995). The theory and practice of group psychotherapy (4th ed.). New York: Basic Books.
Zinkin, L. (1983) 'Malignant Mirroring'. Group Analysis, 26(2): 113-126.
 


[1] תרומת המחברים הינה שווה
[2] גירסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה ב-group analysis, 2004 V37(4) pp. 492-507
Google

מאמרים נוספים מתחום קבוצות, טיפול קבוצתי, קבוצה, קבוצת תמיכה
הקבוצה בארץ המראות/מיקי תודר חיים וינברג


קבוצה טיפולית |  פסיכודרמה |  הנחיית קבוצות  |  פסיכודרמה לילדים |  קבוצה | 
?Google+?‏