בסוד שיח: קבוצת ביניים בכנס שדרות 2008

 >>פסיכולוגים מומלצים במכון טמיר לטיפול פסיכולוגי

 

אלול תשס"ח, 9.08

 

בעמותת "בסוד שיח" אנו מאמינים רבות בתהליכים מקבילים. לדעתנו הדיאלוג שנוכל לנהל בינינו לבין עצמנו על ההבדלים האידאולוגיים שלנו, יהווה בסיס לדיאלוג שיתקיים בכל כנס או קבוצה אותם ננחה.

בכנס השנתי של עמותת "בסוד שיח" שהתקיים ביולי 2007, עלה בתוך עבודת הצוות קונפליקט בלתי פתור (פצע פתוח) בין הציבור הציוני/דתי לבין הציבור החרדי. מרים ( מנחה דתית/לאומית ומתנחלת) אמרה שהיא מרגישה מאד קשה – אולי אנכרוניסטית. אולי תעה המחנה בדרך כאשר הרב קוק אימץ את הציונות למרות התנגדותם של הרבנים החרדים בחו"ל ובארץ. הפינוי מחבל עזה וצפון השומרון, ובעיקר הדרך בה מתיחסת היום המדינה לתושבי אזורים אלו לשעבר, היווה עבור מרים אות לכך שהמדינה כבר אינה מעריכה או זקוקה לתרומה ולהקרבה העצמית של המתנחלים. רוחי (המנחה החרדית מירושלים) אמרה שהציונים איבדו את הצניעות והענווה. היא אמרה שרבנים בחו"ל תמיד הדגישו שעל העם היהודי לנהוג בצניעות מול הגויים הסובבים אותם. רותי (המנחה החילונית שמאלנית מחיפה) טענה שאולי תרומת השמאל לדיון הוא אזכור הצניעות תוך כדי הגשמת הציונות.

אך הדיון לא מוצה בכנס. לתחושת רוחי ורותי, מרים עדיין לא הייתה מגובשת מספיק, וגם עדיין הייתה פגועה מדי מההתנתקות, כדי לשים במילים את רגשותיה הקשים.

 

ההזדמנות להנחות קבוצה בינונית בכנס שדרות נראה לשלושתנו אירוע חשוב להמשך הדיאלוג. מחשבתנו לכנות את הקבוצה "מרכז מול פריפריה: מי מגן על מי" ביטא עבורנו את תחושת כל אחת מאתנו, ששאר המדינה כבר אינה זקוקה לתרומתנו למרות שכל אחת מקדישה את חייה להגשמת ערכים שהם – לדעתה – טובת העם היהודי.

 

לקראת הכנס נפגשנו לדיון מקדים ברגשות קשים. ליד הדיון הנוקב שעדיין התנהל בינינו, גם חששנו שבכלל לא תהיה לנו קבוצה. שמענו שמועות על הרשמה דלילה לכנס – ישראלים חוששים להגיע לפריפריה המופגזת בקסאמים, וגם אם יגיעו לכנס, הם לא באמת יתעניינו במצב התושבים במקום, לא ירצו להגיע לקבוצה שנושאה כרוך בהתיחסות לפריפריה ומה התפקידים הלא-מודעים שהוטלו עליה ע"י שאר המדינה או החברה.

 

בתוך הקבוצה הבינונית עצמה, שהתקימה ארבע פעמים במהלך הכנס, נוצר מרחב מוגן (תרתי משמע) לכל מיני "צבעים אדומים", לפרקם ולעבדם. הקבוצה הייתה אמורה למנות עשרים משתתפים, עם שלוש מנחות (רותי, רוחי ומרים) והוגדרה, כאמור, כעוסקת בנושא "שיח בין מרכז לפריפריה- מי מגן על מי?"       

 

בסופו של דבר הקבוצה הבינונית מנתה שמונה משתתפים, וליתר דיוק משתתפות, ובכך למעשה הפכה לקבוצה קטנה. אנחנו כצוות הנחיה התלבטנו אם לשנות משהו מההתנהלות שלנו לאור הנתונים, והחלטנו שלא נעשה זאת. בדיעבד, כאשר במהלך היומיים התברר כי זוהי גם מעין "קבוצת רכבת" – למדנו לדעת כי החלטתנו זו הייתה קריטית בהחזקת הקבוצה ובלמידה בתוכה.

החוויה הבסיסית הייתה של הישרדות, גם במובן הפיזי (לשמור על האנשים הקיימים בקבוצה, לגייס את הסדרנית, בוגרת עו"ס במכללה, כחברה בקבוצה) וגם במובנים נוספים – חרדה למוטיבציה ומחויבות של המנחות, אולי גם אנחנו נעלם כפי שרוב משתתפי הכנס לא מגיעים לקבוצה המסוימת הזאת.

 

 

הסתבר שאכן אנשים שבאו לכנס מהמרכז לאו דווקא באו להיפגש עם אנשי הפריפריה.

בקבוצה היה גרעין קבוע של 3 נשים, תושבות קיבוצים באזור. אנשים משאר חלקי הארץ באו והלכו במפגשים השונים. אז התפקידים התחלפו. נשות האזור נהיו מרכז הקבוצה והבאים והולכים היו פריפריה בקבוצה. היה דיבור רב על ההרגשה הקשה שנשות האזור מרגישות לנוכח ביקורי "סולידריות", אנשים שבאים "לצפות בילידים בשמורה שלהם" אך לא מתכוונים ממש להתערבב איתם. המיוחד היה דיבור ממורמר על שרי ממשלה שבאים, מביעים צער על המצב ואחר כך אינם עושים מאומה כדי לשפר את בטחון התושבים (בתי הספר בשדרות עדיין לא ממוגנים אחרי 8 שנים של הפגזות רצופות). אך הובלנו את הקבוצה לחשוב על המניעים האישיים שלהם להתגורר במקום הזה ולא לנטוש – למרות התפכחות לגבי שותפות הערכים ביניהם לבין הממשלה (אשה אחת ציטטה את בן גוריון שאמר "במקום שיחרוש הטרקטור האחרון – שם יעבור גבול המדינה"). הם אמרו שאם הממשלה אינה מוכנה לעשות לביטחונם, אולי היא צריכה לפנות את כל האזור. גם הזכירו סטיקר ששמו על מכוניותיהן המכריז "אני תושב מדינת הנגב המערבי". כך הביעו את תחושות הניכור וההדרה שלהן.

אך הן הבינו שגם הן הדירו אחרים בעבר. שמעו בתוך הקבוצה מכלי ראשון על הקושי של עולים מאתיופיה להיקלט בחברה – בגלל גזענות גרידא – תחושה קשה שהוזמנו להצטרף למדינת ישראל אך עכשיו – כשהם כאן – הם מודרים מהשתתפות מלאה. אשה אחת דברה על העוינות שחשה כלפי תושבי גוש קטיף לפני שנעקרו מבתיהם ונהיו שכנים שלה. אחרת אמרה שתושבי הקיבוצים תמיד זלזלו בתושבי שדרות "הפרימיטיביים". כך נהיו מודעות ל"מרכז" ו"פריפריה" בתוך כל אחת. הן גם הצליחו לזהות ערכים בסיסיים שהביאו אותן לחיות וגם להשאר באזור הזה (ערכים שאינם שונים בהרבה לשאר תושבי המדינה – אם כי הם עומדים באור בוהק לנוכח הסכנות שהן חוות בשנים האחרונות).

אז הן עשו עבודה רצינית וגם אנחנו הרגשנו שעשינו עבודה טובה.

 

האחיינית של רותי הייתה נדיבה ואפשרה לשלושתנו להתארח אצלה בקבוץ מפלסים. הופתענו לגלות שהקבוץ הוא יותר קרוב לגבול מאשר שדרות – שחטפה את מירב הקסאמים באזור. בביקוריה הקודמים של רותי בקבוץ, היה רעש תמידי של כל כלי הנשק בשימוש ברצועה: ניתן היה לשמוע כל צלף, את זמזום המזל"טים, תנועת כל כלי רכב, ירי אוטומטי, הפגזות וגם את הקסאמים העפים לעברנו. הפעם היה שקט מדהים. מרים ורוחי ציינו כמה שקט שם בלילות. הן התייחסו לבדידות המקום אך עבור רותי לשקט הייתה משמעות אחרת. ישבנו בערב בחצר ויכולנו לשמוע אפילו את זמזום היתושים!

דנו על הקבוצה וניהלנו את הדיאלוג בינינו. כל אחת מאתנו יכלה לדבר על דבקותה בערכים בסיסיים ששתי האחרות דוחות, ובהחלטה האישית שכל אחת מאתנו תדבק בערכים אלה – גם כאשר אנו מגלות שאין גיבוי ציבורי לאמונותינו. בדקנו את משברי האמונה שלנו וסימנו לעצמנו את הערכים שלא ננטוש ויהי מה. עבודה זו שעשינו עם עצמנו מן הסתם היוותה בסיס להמשך עבודת הקבוצה ביום השני של הכנס. בערב – בין שני ימי הכנס – ישבנו לדון בינינו על שהתרחש בקבוצה באותו יום וגם להמשיך בדיאלוג בינינו.

רוחי הייתה עם תחושה קשה במיוחד. היא גילתה שהיא החרדית היחידה בכנס כולו. בקשתה לאוכל כשר למהדרין התקבלה רק לאחר התעקשות עם הנהלת הכנס (אך התברר לאחר מכן שלא הייתה היחידה שנזקקה לאוכל כשר למהדרין).

הרצאה מרכזית בכנס דנה במחקר אנתרופולוגי שביצעה חוקרת חילונית בחברה החרדית. זו דיברה על הצורך של החרדים להרגיש טהורים יותר מהסובבים (בחו"ל צורך זה הוחל על הגויים המתנכלים לעם היהודי). במדינת ישראל צורך זה מתיחס לחלק החילוני של העם – אותו החרדים מנסים להציל ע"י הכפפת כל חייהם להיבדלות ולמעשי קודש. לתחושתה של המנחה החרדית – ההרצאה הייתה מתנשאת ומזלזלת באורח-חייה. אך לא התקיים דיון בנושא וגם לא הוזכר במסגרת הקבוצה שהנחינו. כחרדית יחידה בכנס, הרגישה שההרצאה הזאת הדירה אותה כפליים מהכלל.

נושא "מדינת הנגב המערבי" שעלה בקבוצה הדגיש בשבילנו את תחושת המידור של אנשים החיים לפי ערכיהם במדינה שלכאורה זנחה את הערכים האלה. עלתה השאלה אם שתיים מבין שלוש המנחות זקוקות לדרך אותה מייצגת השלישית.

מרים אמרה "אין לי אתכם" והביעה את תחושתה שהשמאל תמיד התנגד לערך שהיא רואה בהתישבות ואהבת ארץ ישראל כולה, וגם לעובדה שהחרדים מעולם לא חשבו שצריך להקים מדינה לעם היהודי בשלב הזה.

רוחי אמרה שהציונות אינה בראש מעייניה. היא דואגת לעם ולא למדינה ותשמור על הטוהר והקשר האמיתי עם הקב"ה עבור כל העם היהודי, גם כאשר בעיניה הם תועים בדרכם.

רותי אמרה שאינה זקוקה למתנחלים שיקריבו את חייהם בחזית בשטחים, וגם אינה זקוקה לתפילותיה של רוחי כדי לשמור על הקשר שלה עם הקב"ה.

כך נשארנו שלושתנו בתחושת מידור ואנכרוניסטיות בעיני השתיים האחרות. ואז שאלנו את עצמנו, למה בכ"ז אנו ממשיכות בדרכנו ודבקות בערכינו. התשובה שהגענו אליה בשעת לילה מאוחרת הייתה שכל אחת מאתנו מאמינה שהיא עושה את הדבר הנכון ביותר להבטחת קיומנו כעם (ואולי גם כמדינה) ולא זו בלבד, אלא שכנראה כל אחת מאתנו זקוקה גם לאחרות שיחזיקו בעמדותיהן ועבודתן השונה כל כך משלה.

אולי הצורך ההדדי היה מוכחש אך לא יכולנו להכחיש את ההערכה לכל אחת מאתנו על יושרה ועל דבקותה בערכים ובאמונות היקרים לה.

חזרה זו לעצמנו, והצורך של כל אחת לדבוק בדרכה – גם כאשר הסובבים אומרים שהדרך כבר אינה מובילה לשום מטרה משותפת - הבהירה לנו שכל אחת עושה את שהיא עושה מתוך הצורך הפנימי שלה להיות ישרה עם עצמה.

הבנה זו היוותה בסיס להמשך העבודה בקבוצה ביום השני של הכנס.

 

"אורחים" באזור שהשתתפו בקבוצה גם הם עבדו על תחושות קרבה ומרחק, רצון להשתייך לכנס ה"דרומי" בצד תחושת זרות שחשים כמי שאינם מבינים באמת מה זה "צבע אדום" על משמעויותיו הגורפות. התופעה של "בפנים – בחוץ" הייתה מאוד בולטת בקבוצת הביניים, ואולי דווקא משום גודלה המצומצם ומשום היותה למעשה "קבוצת רכבת", שחבריה התחלפו בחלקם ביום השני ורק תושבי האזור הותיקים נשארו קבועים. תופעת הרכבת, שלמעשה הייתה מובנית מלכתחילה בשיטת הרישום לכנס, נחותה בקבוצה "כמעט כמו האורחים, השרים והחשובים למיניהם שבאים, מבטיחים והולכים יחד עם ההבטחות שלהם..." כפי שאמרה במרירות אחת המשתתפות.

גם אנו המנחות חווינו רגשות עזים ומתחלפים של שייכות והדרה, דרך זהותנו ה"לא-דרומית" ועד למשאלותינו כי נושא המרכז- פריפריה יטופל לא רק בערוץ בטחוני אלא גם בערוצים חברתיים אחרים: חרדים-חילוניים-דתיים, מזרחיים-אשכנזיים ועוד. הרגש החזק ביותר שהיה משותף לשלושתנו, היה תשוקה לחוויה משמעותית עבור משתתפי הקבוצה, מתוך אחריות אישית ומקצועית בסביבת כנס שלא אפשרה שמירה מיטיבה דיה של הגבולות.

 

עבורנו, כנשות מקצוע וכאזרחיות, הייתה זו למידה חשובה, כפי שסיכמה אחת המשתתפות את חווית הקבוצה: "לא תיארתי לעצמי כמה אפשר להפיק מקבוצה כזאת אפילו בתנאים לא אופטימליים. כמה חשוב להתעקש ולהמשיך להחזיק את המרחב הזה, גם כשנדמה שאין אנשים ולא יבואו וכו'..."

מרים חשה באופן אישי שהיא באה לכנס בשדרות בעיקר כדי להשמיע את קולם של עקורי גוש קטיף וצפון השומרון, שחווים יום יום הדרה מהכלל הישראלי שאינו מאפשר להם שיקום מהיר ומכובד. ובסופו של דבר מצאה, לדבריה, חוויה חזקה של שותפות בנסיון ליצור מרחב שיח של פריפריה עם מרכז, בהתבוננות כנה וכואבת על תהליכים הדדיים של הדרה. באופן פרדוקסלי ההתבוננות הזו היה בה מימד מנחם של תקווה.

 

 

 

 

 

רוחי רוזנברג היא יועצת חינוכית ואירגונית, מנחה ויועצת לחיי משפחה וזוגיות, מנחת קבוצות,חברת הוועד המנהל של "בסוד שיח".

  

רותי דואק, פסיכולוגית קלינית בכירה, אנליטיקאית קבוצתית, "בסוד שיח", IIGA.

 

מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית ומנחת קבוצות, מנהלת מהו"ת - מרכז היערכות והתמודדות שומרון, ממיסדי ויו"ר ראשון של "בסוד שיח"