קבוצה בעת חופשה או חופשה בקבוצה / דר' יהודית ריבקו

 

בקבוצת הפסיכודרמה הראשונה שלי, שנולדה לפני יותר מעשור, למדתי את שיעורי הראשון בטיפול קבוצתי לגבי האופן שבו אנו "מתוכנתים" ומהן ההשלכות וההשפעות של "תיכנות" זה על חיי הקבוצה כשלם ועל הפרטים המאכלסים אותה באופן אישי.

מרגע שאנו פוקחים את העיניים ומגיחים לאוויר העולם, פחות או יותר, אנו מושפעים מקור וחום, אור וחושך, מודעים/לא מודעים ליום שחלף ומפנה את מקומו ללילה. יממה רודפת יממה ומצטרפת לשבוע, חודש, שנה. סתיו, חורף, אביב וקיץ והופ, עוד שנה חלפה, ושוב, וחוזר חלילה. "חגים" של ראשית תשרי....ושוב חום קיץ יולי –אוגוסט. כבר מגיל הגן יוצאים בקיץ ל"חופש הגדול". אצל ה"מבוגרים" יוצאים לפגרה ו/או חופשת הקיץ, מי ב"מרוכזת" ומי באופן אישי, פרטי.

ובכן, בראשית חייה של הקבוצה הראשונה שלי, "כיאה" למנחה מתחילה (שהוכשרה ותוכנתה על פי לוח שנת לימודים אקדמית) נהגתי לסיים את הקבוצה בסוף יוני. זו היתה "נקודת יציאה", ולהתחיל מחדש בספטמבר- "נקודת כניסה". בשנים הראשונות, חלק מהמשתתפים המשיכו לשנה הבאה ונשארו שנים (אחת אפילו חגגה עשור), אחרים פרשו בטווחי זמן שונים והותירו שובלי שאלות, תהיות ו"עניינים" בלתי פתורים. לעיתים, נערך "טכס" של פרידה זמנית ולעיתים פרידה האחדים שלא ישובו, הכל בערבוביה. "מסיבת הפרידה" נצבעה בגווני חגיגה (לעיתים גם קוליניארית) ונצררה בצרור ה"הפסקה" "המיתה"....

במבט לאחור, גיליתי שהטקסים שרתו אותי, שרתו את הקבוצה. ללא ספק הקבוצה "המשיכה להתקיים" עבור אלו שהחליטו להישאר ו"מתה" עבור האחרים, אולם תימות של עזיבה, נטישה, פרידה, דחיה, ולצידן, שייכות, קבלה, הצטרפות, והתמקמות מחדש דרשו התייחסות, ביקשו טיפול. בהיותי "ירוקה" וחרדה, הייתי רק "אמא טובה דיה" לא יותר.

לימים, "הולדתי" עוד קבוצות, גם לצד זו הראשונה, קבוצות במגוון צורות של חיים. קבוצות שנפגשו באינטרוולים של פעם בשבוע, פעם בשבועיים, וגם קבוצה של פעם בחודש. בניגוד לשנת לימודים אקדמית השכלתי, למדתי, ובגרתי, למדתי לזהות את צרכי וצרכי הקבוצה לפגרה ולהתאים, לעיתים בהצלחה ולעיתים בהצלחה חלקית. משך החופשה (שבוע, שבועיים, חודש, יותר?) ומועדה נקבעו לעיתים בתיאום עם מירב חברי הקבוצה וכפה את האחרים להתמודד עם תימות לא פשוטות של העדפות, תחרות, קנאה, במי "מתחשבים" במי פחות? לעיתים הכרזתי מבלי להיוועץ וביקשתי שישתדלו לא לקחת חופשות בזמן הפעילות. אולם עובדה אחת לא השתנתה, באם אני הכרזתי או באם בדקתי עם הקבוצה, הידיעה מראש ומבעוד מועד איפשרה זמן של עיבוד ממושך ומעמיק, על מירב צדדי השפעות הפגרה. ההתכוננות היתה מבעוד מועד, התבוננו על ההשלכות, על ה"רווחים" וגם על המחירים.

כאשר אחדים ממשתתפי הקבוצה בוחרים לצאת לחופשה והקבוצה ממשיכה להתקיים, מתעוררים תכנים של התרוקנות (כסאות ריקים) שבעבודה פסיכו דרמטית ניתן לנהל "איתם" דיאלוג, על חסרונם, על תימת ה"אין" על הנוכחות הנעדרת. אי סדירות בנוכחות בקבוצה מעלה במרחב הסימבולי תכנים של התרופפות הגבול והמיכל. מעוררת את חרדת הקיום וההמשכיות. אם משתתפים בוחרים לסיים טיפול בצמידות ליציאה לפגרה, נשאלת השאלה של התיזמון, ההתמודדות מול "עזיבה" לשני הצדדים, הקבוצה והעוזב.

כשאני מכריזה על הפגרה המרוכזת, שלא בתיאום עם חברי הקבוצה, מתעוררת השאלה האם הקבוצה זקוקה לחופש? מה המשמעות של צורך זה? האם אני המנחה זקוק לחופש מהקבוצה? מדוע? ניתן להביט על הצורך ההדדי הזה ועל החופשה כמציאות שיוצרת הזדמנות להעלות נושאים שונים, לרבות תימות של חיים ומוות. החופשה כמקור להטענת משאבים, להתחדשות, ולהערכה ובחינה מחדש מתוך פרספקטיבה של מרחק. זו הזדמנות למדוד את ההצלחה, לבדוק מהן העוצמות וההישגים של הטיפול ויישומם מן הפועל אל הכוח מחוץ לקבוצה בתקופה שלא ניפגש, ולהסתכן אולי גם בכך שלא ירצו לחזור..."הסתדרתי כל כך טוב בלי, אז אולי כדאי לסיים?" שאלות של התחייבות עולות, האם ממשיכים? ובוודאי יש עוד תמות ושאלות שלא נגעתי בהן. אתם מוזמנים להאיר את עיני ולשתף, כיצד הנושא פוגש אתכם?