בסוד שיח: הדיאלוג על האם לבוא בדיאלוג / טל אלון

 

 >>פסיכולוגים מומלצים במכון טמיר לטיפול פסיכולוגי

 

 

בימים אלה היתה הכרזה על החזרה לקרקע של היישוב חומש, הנמצא בצפון השומרון. חומש הוא אחד היישובים שפונה בימי ההתנתקות עצמם, במקביל להתרחשויות שהיו במוקד אז, ובעין המצלמה, בגוש קטיף.

פחות מתוקשר, אך לא פחות כואב.
" שלוש שנים אחרי ההתנתקות החליטה מועצת שומרון לקיים ישיבה מיוחדת בהתנחלות המפונה, שבה הצהירו על הקמתה מחדש ..." (Ynet 20 לאוג', 08).

 

איך מתקשרים הדברים האלו לקבוצות דיאלוג?

הסיפור הזה פוגש את התחושה שלי, ושל אחרים, כי מזה שנתיים ויותר, קשה לכנס קבוצות דיאלוג, כמעט בלתי אפשרי- "אנשים לא מגיעים", "מעדיפים להישאר בבית", "מסתגרים"...

כאשר זה נאמר, אני מתכוונת בעיקר לאנשי הציונות הדתית, אשר מבין אנשיה, קשה למצוא מי שירצה להשתתף בקבוצת דיאלוג, מי שיבוא לפגוש את ה"אחרים". קשה לכן, לשמוע בכלל מדוע קשה, קשה "לגעת" בדברים הכאובים, קשה לדעת היכן ה"אחר" נמצא בהתרחקות הזו. אנחנו רק מבינים ש"לא הכל כרגיל"... מתחילים לכעוס בעצמנו... ובעיקר לא להבין- לא להבין מה קורה פה, לא להבין את ה"אחר", לא להבין מי אנחנו עבורם, או בכלל...

 

המפגש עם האחר, שלא לדבר על הדיבור עם האחר, הפכו, עבור מגזר שלם של אנשים, להיות משהו בסדר עדיפויות רחוק. קודמים לכך, כך ניתן היה להבין לאט לאט, היו הכעס והבלבול, הפגיעה והניכור, תחושת הבגידה הגדולה והזרות, שעלו וצפו סביב אותם חודשים שלפני ההתנתקות, תוך כדי ההתנתקות ובמשך כל הזמן הזה לאחריה. הבוגדנות של הממשלה והממסד (להרגשתם) בראש ובראשונה, אך מייד אח"כ גם של השמאל (ואולי בכלל ל"כל היתר" כקבוצה ערטילאית וגדולה) עלו וחנקו את הגרון, לא השאירו חמצן בריאות. אין לי יכולת לתאר זאת מן הצד, ואף לא אנסה. מדובר בשבר עמוק וגדול, בתחושות אובדן, ובשאלות של זהות והשתייכות. מי אנחנו עבורם, ואף יותר מכך- מי הם עבורנו, הם שאלות שקשה להכיל אותן. וגם תחושה עמוקה ש"אי אפשר להמשיך כאילו הכל כרגיל"...

 

במפגשים ובכנסים בהם אנחנו כן מצליחים להיפגש, מתי מעט לפעמים, שמעתי רבות על הבלתי אפשריות של "יהודי מגרש יהודי", של כמעט מלחמת אחים, של נאמנות קרועה של בנים בצבא שהיו צריכים להיות בפינוי/גרוש של קרובי משפחתם, של היקרעות מן הקרקע להמשך חיפוש וטלטלות, להמשך חיפוש של מקום ושל דרך, שאינו מגיע לסיומו, שאינו מוצא מרגוע. ברגעים הללו חשבתי לעצמי כמה חשוב להיות כאן כדי לשמוע, כדי להיות "עדה" למילים ולרגשות הכבדים מנשוא, כי אחרת לא הייתי יודעת. לא הייתי מנחשת. ובעיקר- כי צריכים להיות איתם יותר אנשים, מכל החלקים השונים של העם שלנו, כי אולי זה יוכל להיות תחילת תחילתו של מרפא, לקהילה הרחבה של העם שלנו, שחלקים שלמים ממנה הם פוסט-טראומטיים, וחלקים אחרים (אולי השמאל והאמצע...), מכחישים את הלגיטימיות של הכאב הזה, ואת עצם קיומו.

 

לפני כמה שבועות, ברגע נדיר כמעט, שמעתי משהו מן הכאב הזה, שגרם לי להבין עוד משהו. עוד זווית של הדברים, שלא שיערתי כי כך הם.
במהלכה של פגישה שמעתי ממישהי, ששנים לקחה חלק בדיאלוגים שהתכנסו, שהייתה בעצמה יוזמת של מפגשים וקבוצות וראתה בהן דרך חיים, שהיום להיות בשיח כזה כמעט בלתי אפשרי לה. זה דורש ממנה מאמץ אדיר, ואפילו הנסיעה למפגש (נסיעה של חצי שעה) היא נסיעה אל מעבר לקירות וכתלים, שאפילו הצורך לשוחח, להגיב, לענות על דברים באותו רגע בו מתבצע השיח, הוא מענה קשה לניסוח וגובה ממנה מחירים גבוהים.

המגע הזה כל-כך מכאיב, עד כדי כך שהיא מעדיפה שלא להיות שם, שהיא מעדיפה להתכתב על כך. ביקשה, בכל לשון של בקשה, שנעשה דיאלוגים ברשת. אמרה שהיא מעדיפה שלא לצאת מפתח ביתה, לקחת את הזמן לחשוב מה לענות, לקחת את הזמן לעצמה ולהחליט מתי לכתוב, כך שתוכל להתמודד עם הכאב שמייד מתלווה לדברים.  

וכאן הרגשתי כי הקול אבוד. אפילו את הדברים הללו שמענו ממנה אחרי תקופה של חודשים, בהם הרגשנו כי היא "נעלמת לנו" בדרכים שונות. זה היה רגע כמעט נדיר, שבו הצלחנו להיות איתה היכן שהיא, ואולי להיות ביחד סופסוף.

 אילו הייתי חושבת שזו רק היא, לא הייתי כותבת את זה. זו רק היא, שמצאה (אחרי המון זמן) מילים להגיד איך עוברים עליה הדברים. היא מצאה לרגע את הקול האבוד ותארה לנו היכן היא נמצאת, ואיך היא מרגישה את הדברים. ברגע הזה, יותר מרגעים רבים אחרים, הייתי מוכנה ללכת איתה למרחב הזה של דיאלוג ברשת. זה פתאום נראה לי לא פחות טוב ממה שאנחנו יודעים לעשות כל-כך טוב בקבוצות הדיאלוג שהם "ה"מקום להיפגש פנים-אל-פנים. ואני אכן מאמינה, כי זה כך- שם ימצאו עוד כמה אנשים את הקול האבוד שלהם כדי להגיד לנו היכן הם נמצאים. היום אני רואה ברשת מקום שניתן להיפגש בו, כולנו, ולהגיד דברים, ולזעוק... מעין "מרחב שלישי", לפחות לעת עתה.

 

יון פדר כתב בעת הפינוי -

 

"...אבל יש הבדל אחד, נורא, בין התיאטרון האמנותי לבין התיאטרון התקשורתי הזה. וההבדל הזה הופך את כל המופע הזה לטרגדיה אנושית: בתיאטרון ההתנתקות אין שחקנים בשכר, אלא סטטיסטים תמימים שאין להם מושג שאינם אלא בובות המופעלות בידי במאים ציניים וערמומיים. הסטטיסטים האלה - הנער הזועק, האשה הבוכייה, הגבר הקודר עטור הזקן - חווים את מצוקתם באופן אותנטי ומכמיר לב. הבטתי בנערים הבוכיים שאחזו נואשים בארון הקודש הריק בעצמונה, במורג, בנצרים - דמעותיהם דמעות אמת היו, כאבם נחצב מלב שותת. ולבי יצא אליהם, אל הסטטיסטים התמימים של תיאטרון ההתנתקות".
                                                                                                                                    יון פדר, 24.08.2005

הזכרתי בתחילת המאמר את ההתחדשות בחומש. אולי העלייה על הקרקע של חומש מייצגת סוג של תיקון חזק עבור אנשים רבים. זה אכן כך, דבר ממשי ואמיתי. לחלוטין לא הייתי מסתפקת בכך.
אולי בתקופה שברירית זו, גם בקבוצות קיים הסיכון שיהפכו ל"תיאטרון תקשורתי", שאנשים יחוו את עצמם סטטיסטים תמימים, שצריכים לשחק משחק לעיני קהל כלשהו.
אולי נכון לעת עתה להישאר "מאחורי הקלעים" של דיאלוג ברשת. אני מוכנה לכך. ובכל מקרה, אני לא רוצה לוותר על מקום שבו יכולים להיפגש חלקים שונים ואחרים של החברה שלנו, ולהשמיע את קולם, גם אם הוא הלך לאיבוד.

 

 

הכותבת:

טל אלון, פסיכולוגית, יועצת בכירה, יו"ר עמותת "בסוד שיח".