דף הבית  מי אנחנו  שאלות ותשובות  סדנאות  רשימת קבוצות  מגזין  צור קשר  מאמרים  תוכניות הכשרה
מאמרים >מיניות ומגדר בקבוצה אנליטית

מיניות ומגדר בקבוצה אנליטית

 >>הצטרפו לטיפול קבוצתי !!!

 >>פסיכולוגים מומלצים במכון טמיר לטיפול פסיכולוגי

מיניות ומגדר בקבוצה אנליטית


סקירת הספרות המקצועית בנושא של מיניות ומגדר מעלה שאלה לגבי group analysis שמעניין לנו לחשוב עליה. הנושא של מיניות ומגדר מעסיק את העולם הפסיכואנליטי, כמו גם את העולם הפילוסופי, הפוליטי-חברתי, בייחוד עם ההתעוררות של התנועה הפמיניסטית. לעתים, תוך כדי קריאה, היה נראה לי שאני נמצאת בים סוער, עולה ויורדת עם הגלים, לעתים כמעט נוגעת בתחושה של מהפכה לקראת האלף השלישי, ורק בתחום התיאורטי של אנליזה קבוצתית הים שקט, אין כמעט גלים, אין כמעט עיסוק בנושא, ואם יש, אין הוא מתייחס למהפכות בחשיבה התיאורטית מסביב. אם תרצו, אין זה ים שקט, אלא אי בלב ים סוער. נראה לנו מעניין להתייחס לשאלה מדוע זה כך, ואולי נקדיש לזה זמן בדיון.
דונלד מלצר, בהקדמה לספרו "Sexual States of Mind” , שפורסם לראשונה ב-1973 מציין שהספר נכתב במעין תחושה של דחיפות. מדוע דחיפות? כי לדבריו אין הוא מרגיש נח עם התרומה של התאוריה והממצאים הפסיכואנליטיים לבלבול שקיים לגבי מיניות, כיום (1973). הוא אומר "It is ironic that the science which was so revolutionary in respect to sexual bigotry should now find itself so “puritanical” in respect of sexual licence.” (p. vii) . אחד הפרקים האחרונים בספר של מלצר נקרא “Permanent Revolution” of the Generations. והקריאה בו יכולה להסביר חלק מהבלבול ותחושת המהפכה שקיימת בתחום. מלצר טוען שהדחף למהפכה (revolution, not rebellion) קשור לחסר ההמשכיות בין הדורות, שהוא תוצאה של המחסום שקיים כנגד גילוי-עריות, שהוא כה בסיסי לנפש האנושית. המחסום נגד גילוי עריות ( (incest barrier) הוזכר הרבה בזמנו של פרויד, ואח"כ כמעט לא דברו עליו, הטאבו. מחסום זה הוא שמהווה את הרקע לקונפליקט האדיפלי, בלוקחו בחשבון את הסרוב של ההורה לתשוקה של הילד, ואת האימפוטנציה של הילד להביא ילדים לעולם, כשבעצם זוהי הסיבה הפונקציונלית להיותנו יצורים מיניים. המצב הלא מודע הזה שנמצא בלב הקומפלקס האדיפלי , שילדים אינם יכולים להוליד או ללדת, ושההורים (אובייקט פנימי) אינם מתכוונים לכך שיולידו, זהו האספקט הבסיסי של המציאות הנפשית שמסמנת את הפער העמוק שקיים בין הדורות. הפער הזה הכי בא לידי בטוי בין מתבגרים ומבוגרים (למרות שאז הוא כבר פחות עמוק מאשר בין ילדים ומבוגרים). הנקודה של מלצר היא שהפער האמיתי בין הדורות שנכפה ע"י המציאות הנפשית בא לידי בטוי הכי חזק בבחירה המינית ובקונפליקט מיני. הפער שנפתח בין המינים בכוח הקונפליקט האדיפלי והאיסור של גילוי עריות הוא מציאות נפשית כה חזקה שהיא דורשת ייצוגים בעולם החיצון. הביטוי של זה הוא חסר המשכיות של נסיון, ולכן חסר המשכיות של תקשורת. הדורות אינם מבינים אחד את השני, מאחר והם מדברים בשפות שונות. השפה, אותה שפה, נעשית שונה עם השנים, והופכת להיות ארכאית לגבי הדור הבא. מלצר מחלק את האוכלוסייה הפוליטית לשתי קבוצות גיל: 18-50 – הדור הצעיר ו- 50-80 – הדור המבוגר. בכל קבוצה כזאת יש שלוש קבוצות שונות : המרדנים, השמרנים והמהפכנים. מהי המציאות הנפשית של קבוצות אלה, או של מצבי נפש ( (states of mind אלה:
מצב נפש של מרדנות ( rebelliousness) - נמצא עדין בשיא הקונפליקט האדיפלי, בו המאבק כנגד המחסום של גילוי עריות נמצא בחזית. הוא מאופיין בבוז כלפי העבר, תאווה לכוח, התנגדות לאוטוריטה, אידאליזציה של חדשנות, וחסר אמונה לגבי החשיבות של ניסיון להתפתחות של חכמה. הוא מאופיין בחרדה מפני persecution ןנטיה לאלימות. בגיל 15 מצב זה הוא חיוניות, בגיל 25 הוא כבר סכנה אנטי-חברתית.
מצב נפש של שמרנות – מצב נפשי שנובע מרגרסיה למכניזמים של חביון, במקום התמודדות עם פתרון אדיפלי ולקיחת אחריות בוגרת. יש בו געגוע ליציבות בכל מחיר, עד כדי הקרבת גדילה נפשית והתפתחות, כמו גם הקרבה של תשוקה מינית לטובת נוחיות. הזדהות עם חלקי אובייקט א-מיניים, קנאה בכל מה שצעיר, ייחוס אוטומטי של חכמה ונסיון לגיל. אין אפשרות להבחין בין חידוש לבין יצירתיות, והערכיות מוענקת בעיקר למסורת.
מצב נפש של מהפכנות revolution - הפנמה הזדהותית עם אובייקט מורכב, ואבחנה בין אובייקט חיצוני ופנימי. שכנוע פנימי בחשיבות הראשונית של מציאות נפשית ושל תלות של החשיבה בחוכמה של האובייקטים הפנימיים. שמירה על הרמוניה פנימית כחשובה יותר מיחסים חיצוניים, יחד עם כבוד והערכה לאובייקטים חיצוניים. מונע בעיקר ע"י האש הפנימית של ענין וכשרון לחפש את הקו האישי שלו של חקירה ופעילות.

כשקראתי את הפרק הזה חשבתי איך ניתן לפרש ולנתח את הדרך שעשינו מאז קורס הדיפלומה הראשון , שבו היו הרבה גילויים של מרדנות, ועד היום, שנראה לי שהמצב הנפשי הדומיננטי הוא של מהפכנות.

הניתוח לעיל יכול אולי לעזור לנו להבין את המהפכות בחשיבה האנליטית – חברתית. ספר שנקרא " Between The Psyche and the Social” "
הספר הזה הוא קובץ מאמרים העוסקים בממשק (נקודת השקה) שבין פסיכואנליזה לבין תאוריות חברתיות-תרבותיות בקורתיות. העורכים נותנים לתחום הזה את השם " תאוריה פסיכואנליטית חברתית". הטענה לגבי הפסיכואנליזה שהיא תרמה, בין השאר, לגזענות, סקסיזם והטרוסקסיזם. העובדה שהשיח הפסיכואנליטי עטוף לחלוטין בהסטוריה של הכלכלות הארופיות הגזעניות, מיניות ומגדריות לא הופכת אותו לבלתי ניתן לניתוח של דכוי גזעני, מיני ומגדרי. המאמרים בספר הזה מציעים טווח של אסטרטגיות כיצד להשתמש באופנים חדשים בתפיסה הפסיכואנליטית כשיח בקורתי המתווך בין הנפשי והחברתי. הכותבים בספר הזה באים מהזרמים הבאים: פמיניזם צרפתי; פוסטסטרוקטורליזם ; תאוריה לקניאנית ; תאורית גזע
בקורתית פוסטקולוניאלית ; פמיניזם אמריקאי; כולם באים מהזרם ההומניסטי הפוסטמודרניסטי. queer studies

המשותף לכל הכותבים האלה – התעסקות בסובייקט כישות פסיכית וחברתית כאחד.

המאמר הראשון בספר נקרא
Oedipus and the Anoedipal Transsexual” by Tasmin Lorraine.

המאמר הזה מתבסס, כמו הרבה כותבים צרפתיים, על גישתו של לאקאן לסובייקטיביות. ציטוט מתוך העמוד הראשון של המאמר, עמ' 3, של ההגדרה של לאקאן: “…It is only because the subject has been able to defer satisfaction of incestuous desire that she or he is able to take up a position as a subject who either is or has the phallus. It is only by going to one side or the other of the sexual divide that the subject is able to organize his or her imaginary anatomy with reference to a privileged body part (the penis) ……This is what allows the subject to separate him-or-herself from the world, take up a social position with respect to other social subjects, and speak in a coherent and sensible way as an “I” who can communicate his or her position to those around him or her.”
כשקראתי את ההגדרה הזאת, חשבתי על ה- large group ועל איך אפשר לדבר בסיטואציה הזאת. המשך הציטטה הוא שהלא-מודע נקשר (כחבל) סביב הקונכיה הסודית של התשוקה לגילוי עריות, ותשוקה זו עוברת התקה לאובייקטים יותר מקובלים מבחינה חברתית, אבל ממשיכה להופיע בחלומות, בפנטזיות, ובאובססיות.
המחברת מתיחסת לספר שיצא ב-1972 בצרפת מאת Deleuze and Guattari שנקרא Anti-Oedipus. הם טוענים שהתשוקה לגלוי עריות אינה הגרעין הסודי של כל התשוקות, אלא צורה חסרת כח וחשיבות של התשוקה הפרודוקטיבית והבריאה המשתתפת בריקוד המתמשך של החיים. אי לכך, אינדבידואציה אנושית אינה דורשת נפרדות של הסובייקט מתהליכי חיים אחרים, או יצירת אגו יציב. התפיסה הפסיכואנליטית לגבי הציר האדיפלי וחשיבותו בהתפתחות האנושית הינה נכונה בחברה קפיטליסטית, אבל לאו דוקא בצורות חברתיות אחרות. הם מציעים צורה אלטרנטיבית של ניתוח – schizoanalysis שחוקרת את האינדבידואל וזרמים קולקטיביים של תשוקה בצורות חברתיות ספציפיות. במקום להציע צורה נורמטיבית של סובייקטיביות, הם מנסים לפתח סובייקטיביות שהיא מעבר לגבולות של אדיפליזציה, וזרמי תשוקה חברתית שהיא מעבר לגבולות של קפיטליזם.
הם מתמקדים בזהות המינית של סובייקטיביות כזאת, וטוענים שמדובר בזהות נוזלית המאפשרת צורה של טרנסקסואליות ששוברת את המחסום הבינרי של הזהות המינית. כלומר, אין זה כך שיש רק אפשרות לזהות אחת מתוך שתיים. הסובייקט הסכיזו אינו מועד לחפש דוקא את הפאלוס, הוא מסתפק באובייקטים חלקיים ועובר ממצב למצב, יוצר קשרים לא ספציפיים. הזהות המינית של הסכיזו אינה מוגבלת לבינריות של גבר/אשה. אין מצב סופי של זהות מוצקה, היא יכולה להיות פעם גבר ופעם אשה, הגוף נתפס כגוף ללא איברים. זוהי גישה הרבה יותר שמחה ואופטימית לחיים, שרואה בחיים תהליך אינסופי של יצירתיות, והסובייקט משתלב בו ע"י תרומתו ל- on-going production of life.
אמנם זוהי הפעם הראשונה שאני פוגשת בגישה כה רדיקלית ומרדנית לצורות החשיבה המקובלות, אבל נסו לדמיין את הגישה הזאת נכנסת ומשפיעה על טיפול קבוצתי-אנליטי - איך זה יראה?

מאחר והזכרתי את לאקאן, אני רוצה לדבר על ספר שנקרא: “Beyond Gender – From Subject to Drive”. זהו ספר חדש שנכתב ע"י אחד התלמידים המקורבים ביותר ללאקאן - Paul Verhaeghe והוא מציע פרוש שלו לתאוריה של לאקאן. התיזה של הספר היא שיחסים בין המינים הם עיבוד הגנתי של קושי קדום יותר. כל סובייקט מתחיל את החיים עם טראומה מבנית – structural trauma . האופן שבו הטראומה הזאת מעובדת באמצעות הקשר עם האחר קובע את הזהות שלנו.
הטראומה קשורה לאבדן ראשוני primordial loss ) ) שקורה עם הלידה : “The loss of eternal life which, paradoxically enough, is lost at the moment of birth as a sexed being.”
הליבידו הוא אינסטינקט חיים טהור , אבל הוא שם אחר ל- חסר lack שמעורר תשוקה למלא את החסר הזה. החסר הזה קשור גם בעובדה הביולוגית של שייכות למגדר אחד או שני – אורגניזם מיגדרי הוא אורגניזם של חסר – “…it is what the living being loses by being subjected to the cycle of sexual reproduction – eternal life. כל ניסיון לחזור אל חיי נצח יכול להתרחש רק באמצעות רביה מינית, אבל כמובן מראש מוגדר ככשלון. מרגע הלידה האינדבידואל מודע לתחושה של חסר, והכי קל לו לייחס את החסר הזה לאיבר חסר בגוף, וכך הוא מגיע, כמובן, לחרדת הסרוס.
לאקאן מתמודד עם הדיכוטומיה של גוף-נפש בצורה שונה מהמקובל. הגוף הפיזיולוגי הוא אורגניזם. הגוף הנפשי הוא דמיוני, ומועבר לתינוק באמצעות הראי של האם, ולכן הוא תמיד שקרי. הסובייקט הוא תמיד חצוי, ואף פעם אינו מי שהוא באמת. גם הזהות המינית מולבשת ע"י האחר, ולכן שקרית. העיסוק של המינים בהבדלים בין המינים גם הוא הגנתי, ומכסה על חסר אחר עמוק יותר ולא מודע. לכן, הזהות המינית היא מבנה הגנתי, ואין שום יחסי מין בין שני המינים. אצל לאקאן, הגבר הוא פאלי – פאלוס +, והאשה היא מסורסת – פאלוס - . אולם לאקאן לא מגדיר נשיות רק ע"י פרוש פאלי, אלא היא גם האחר. הפער בין הגבר לבין האשה הוא נצחי. כמו שהסובייקט מנסה להגיע אל הגוף שלו באמצעות האחר (דרך השפה) ולעולם לא יצליח, כי הפער מובנה ע"י השפה, באותו האופן גבר לעולם לא יצליח להבין את האשה, כי הפער הזה מובנה ע"י הפאלוס. הנאה פאלית היא מטרה עבור הסובייקט שבחר בצד הגברי. בחירה בצד הנשי מבטיחה משהו מעבר לזה. הזעם הגברי על כך הוא שדוחף את הגבר להכריח את האשה להנות באופן פאלי – לגמור כמוהו ולגמור ביחד, ובכך לאסור על האשה לברוח למשהו שהוא מעבר לאורגזמה. אם הגבר רוצה להגיע למקום כזה, הוא צריך להיות אשה. אורגזמה היא הדרך האפשרית היחידה לסגור לרגע את הפער. ברגע האורגזמה הסובייקט מתאחד עם הגוף שלו, ועם הגוף של האחר. לא במקרה קוראים בצרפתית לאורגזמה La petit mort רגע לאחר מכן שוב מתקיים הפער והסובייקט נעשה עצוב. לפני האורגזמה יש תשוקה ויש חרדה, כי הסובייקט צריך להעלם. אחרי האורגזמה יש עצב כי האיחוד עם האובייקט נעלם – אבדן אובייקט.
לאקאן מתעסק עם הבינריות של גוף-נפש ואומר שהאבחנה בין מיגדר למין היא יישום של זה. רואה במין הנשי זהות של nature , אמא ראשונית, מיניות, ואילו המושג של מיגדר ותרבות מובנים כשייכים לגבריות.
קשה מאד לקרוא את לאקאן או על לאקאן מבלי להיות מצוי בשפה הייחודית שלו. יש הרבה דברים שלא הבנתי, ולא אוכל להעביר הלאה, אבל שני דברים שחשבתי עליהם בעקבות הקריאה בספר הזה:
א. נראה לי שהתפיסה של לאקאן את האשה נתנה עידוד ותמיכה להתפתחות התורות הפמיניסטיות, מאחר והוא מאיר את האשה באור שלא היה אצל פרויד, שאצלו האשה היתה רק מזוהה עם ה"אין". אצל לאקאן, גם הגבר וגם האשה מזוהים עם ה"אין" באותה מידה, ולאשה יש משהו שהגבר לעולם לא יוכל להגיע אליו.
ב. אם מנסים לחשוב על עבודה בקבוצה במונחים שהזכרתי, אפשר אולי לחשוב מדוע מרבים בקבוצות לדבר על מוות, על חסר, על טראומה – תארו לכם מנחה שמפרש בקבוצה דיבורים כאלה במונחים של הטראומה הראשונית של החסר, ובאותו האופן מתייחס לעיסוק של ההבדל בין המינים והמיניות – אני יכולה לתאר לעצמי שהקבוצה היתה מגיעה למקומות אחרים לגמרי.


אצל לאקאן, האשה היא האובייקט של התשוקה. ניקח נקודת מוצא של אשה על הנושא : מאמר של שילה. “ Can a Daughter be a woman? Women’s identity and Psychological Separation “ארנסט על זהות מינית נשית :
המאמר הזה מופיע בספר שערכו שילה ומרי מגוואייר ב- 1987 והספר נקרא : “Living with the Sphinx”
המאמר מבקר את פרויד שלא שאל איך אשה נעשית סובייקט, כאשר המוסכמה בתרבות היא שהיא אובייקט של תשוקה , אז איך אובייקט מספר את הספור של עצמו כסובייקט?
שילה מדברת על תהליך לא-מודע של חסר נפרדות בין אם ובת, שקורה כתוצאה מהחוויה החברתית של להיות אשה. היא מדברת על שני מושגים שיש ביניהם בלבול וצריך להבחין ביניהם : זהות ונפרדות.
זהות – תחושה סובייקטיבית של קיום ומטרה בעולם.
נפרדות – מרחק מנטלי מהאם.
קיומו של אחד לא בהכרח מצביע על השני.
שילה חושבת שחלק מהבעיה של בנות לפתח ולבנות את הנפרדות הפסיכולוגית שלהן מושפעת מכך שהן גדלות בתרבות שבה רק חלק מהאספקטים של נשיות מקבלים הכרה. משווה את זה לתינוקות שגדלו בחברה של זאבים ולא קבלו שיקוף להיותם בני-אדם.
בחברה הפטריארכלית שלנו הוורסיות הקיימות לנשיות הן חלקיות, ומספקות לפעמים מראות מעוותות, ולכן עלינו ליצור מראות שמשקפות אותנו בצורה יותר מלאה. חסרות מלים בתרבות לתאר את הכאב של נשים. זה מזכיר לי מאמר נוסף בספר “Between the Psyche and the Social” – מאמר של מרי בת מדר שמתיחסת לעבודה של פסיכואנליטיקאית ופילוסופית צרפתיה – Luce Irigary . עבודתה מתמקדת בנסיון להשפיע על שינוי תרבותי בכיוון של הבדלים בין המינים, זהו לדעתה האתגר של התקופה שלנו, כי בינתיים אין הבדל בין המינים, התרבות והשפה היא תרבות גברית, שמתארת, בטעות, גם את הנשים. הרעיונות שלה מזכירים את הרוח של לאקאן – היא מדברת על שפה פאלית: חדה, מבחינה, ועל העדר של אלמנטים של נוזליות ורכות בשפה. כלומר, עדין לא קיימת התרבות של המין הנשי.
שילה מדגישה את החשיבות של תהליך השיקוף. מצטטת את מלקולם פיינס שאומר: “The self being actively mirrored by another responding self”. בתהליך השיקוף של האם לבת נעשית סלקציה לא מודעת ע"י האם של מה שהיא משקפת, בגלל שני גורמים: בגלל העדר השיקופים בתרבות, גם האם לא קבלה שיקופים אלה, וגם בגלל ההזדהות שלה עם הבת, כי הן מאותו המין.הילדה גדלה עם תחושה של חסר זהות וחסר תחושה של העצמי. הילדה גדלה להיות אשה שיכולה להיות בעלת זהות מוגדרת ומוצלחת, אבל בתוך יחסים אינטימיים היא מאבדת את תחושת העצמי שלה, כי הנפרדות לא מספיק קיימת. היא נותנת דוגמה של גיבורות ספרותיות, מצליחות מבחינה מקצועית וקריירה, שעדין מאבדות תחושת עצמי בתוך קשר. ניקח את זה שוב לקבוצה: הקבוצה, כהיכל של מראות, יכולה לשמש את המנחה המעונין לפתח את הרעיונות של שילה, ולעזור למשתתפים ליצור שפה וחשיבה שמפתחת את התרבות של הקבוצה ככלל, מחד, ואת התרבות של כל מיגדר, מאידך.
בתוך המאמר הזה שילה מבקרת את ויניקוט שהתעסק באמהות, אם הן מספיק טובות עבור התינוק, אבל לא התעסק במשמעות של אמהות עבור האשה. אומרת שוויניקוט מתעלם מהחשיבות של מיגדר. שיש משמעות שונה עבור האם להיות “at one” עבור הילד או עבור הילדה. שילה, למשל, טוענת שהיכולת של אמהות להיות ב- primary maternal preoccupation נובעת מהקושי שלהן להיות נפרדות.
הרעיון הזה הוא עיבוד של רעיונות של הסוציולוגית ננסי חודורוב. היא טוענת שנשים ממשיכות לרצות להיות אמהות כי הזהות האמהית היא מרכזית במבנה בפסיכולוגי שלהן. שילה גם מפתחת את הרעיונות של גולייט מיטשל וסופרות פמיניסטיות אחרות שמבקרות את תאורית יחסי האובייקט, על כך שלא לוקחת בחשבון את המיגדר בעיצוב המוקדם של האינדבידואל. מיטשל: “they concentrated attention on the mother and the sexually undifferentiated child, leaving the problem of sexual distinction as a subsidiary that is somehow not bound up with the very formation of the subject….behind this lie some assumption about the nature of the unconscious and its relationship to becoming a human. At the outset there is no male or female persona: the question for psychoanalysis is how the non-differentiated subject becomes the human man or woman’ for to become human is to take up a position as either man or woman”.
1. Bioenergetic Analysis – הציטוט הזה לוקח אותי לעוד מסעף בתוך התאוריה הפסיכואנליטית -שממנו למדתי הכי הרבה על מיניות ועל המורכבות האנושית בתחום זה. כמו בתאוריה הפסיכואנליטית בכלל, גם האנליזה הביואנרגטית "סובלת" מפלורליזם תאורתי של כל הזרמים. הזהות המקצועית שלי היום נבנתה על מה שלמדתי ממי שהיה המורה שלי, פיל הייפר, שרואה את עצמו ממשיך של פרויד, רייך " ולואן, ורעיונותיו כתובים בספר Sex and Self Respect”.
פיל מבחין בין מין לבין מיניות. המיניות היא עקרון בסיסי של הארגון של האורגניזם ( זכרו – לאקאן – והאבחנה שעושה בין גוף לבין אורגניזם). המיניות היא האופן שבו האינדבידואל מאורגן כגבר או כאשה, במובן העמוק ביותר של היותו אדם. כלומר, זוהי הסתכלות אנושית שרואה את האדם כיחידה אחת על כל המורכבות האנושית שלו של גוף-נפש. האדם אינו מורכב מ: גוף, נפש, נשמה ועצמי, אלא הם כולם ביטויים שונים של מה שנקרא בן-אדם. האדם, במובן של person מחפש הגשמה עצמית שניתן להסתכל עליה כרצף שנע בין שני קצוות. בקצה האחד, המיניות, ובקצה השני העצמי, מה שפיל מכנה self-respect.. לא ניתן להפריד בין התפתחות העצמי לבין מיניות, מהרגע הראשון לחיים. Self-respect הוא ההיפך של אשמה, בושה, השפלה ושנאה-עצמית – כולם רגשות שמתפתחים כתוצאה מהקושי האנושי לצמוח כיצור מיני בחברה ובתרבות שבה אנחנו חיים.
באופן ברור ומלא, העצמי הוא הגוף. לכן סלף-רספקט אומר חיים המבוססים על המציאות ועל האמת של הגוף. במובן הזה, הגישות שהזכרנו שמנסות לשבור את מחסום הבינריות של המיגדר הן חסרות פשר ומשמעות למי שמסתכל על המין האנושי דרך הפריזמה הביואנרגטית. האמת הראשונה של הגוף היא שהוא או גוף של גבר או גוף של אשה. מי שיש לו self-respect חי בשלום עם הגבריות או הנשיות שלו, "והפוקוס של זה הוא הזדהות עם אברי המין. הסיסמה של פיל this is me and this is good “.
התפתחות זו אמורה להתרחש בילדות המוקדמת, אך ברוב המקרים, כמובן, מופרעת ומתקלקלת ע"י הסביבה.
נראה לי שאעשה חטא לבסיס שעליו צמחה הגישה הטיפולית הזאת אם לא אזכיר במעט את השורשים מהם צמחה והתפתחה – פרויד ; וילהלם רייך ; אלכסנדר לואן. אעשה זאת דרך ההתפתחות של החשיבה שלהם לגבי הקונפליקט האדיפלי. הניתוח של פיל לגבי ההבדלים ביניהם הוא מענין ורלבנטי לנושאים שאנחנו עוסקים בהם בהרצאה הזאת. פרויד הגיע לרעיון של אדיפוס דרך האנליזה העצמית שלו. החשיבה שלו יוצאת מנקודת מוצא של התרבות, הציביליזציה. רייך, שנולד 41 שנים מאוחר יותר, יוצא מנקודת מוצא של הטבע - nature , אם תרצו – חשיבה גברית לעומת חשיבה נשית. פרויד כותב מנקודת מוצא של שליטה, איזון, ויתור, אינטלקט. רייך – מנקודת מוצא של דחף, בטוי, הגשמה, גוף. דרכיהם נפרדו כשפרויד הגיע לדחף המוות, ורייך דבר על אנרגית החיים. פרויד מבטא בחשיבתו את התרבות הפטריארכלית הפוריטנית של המאה ה-19. רייך היה אוהב נשים, אוהב חיים ואוהב מין, מה שאנחנו יודעים שלא היה נכון לגבי פרויד.ההסתכלות השונה שלהם על אדיפוס מגלה את ספור חייהם. העולם שפרויד הכיר התהפך לחלוטין כשרייך היה בן 18 והיה חייל במלחמת העולם הראשונה. הוריו מתו בגיל צעיר והוא מעולם לא חווה ילדות בבית בורגני שמרני שבו יש מסכת יחסים ברורה בין נשים וגברים.
התאוריה האדיפלית של פרויד לוקחת את הגבר כנקודת מוצא, ומשקפת את העמדות המעוותות של גברים באותה תקופה לגבי מיניות ולגבי נשים. לא יכולה להיות תאוריה שמתארת נכון את המיניות של מגדר אחד, ולא של השני. אם היא לא נכונה לגבי נשים, היא גם לא נכונה לגבי גברים. לפי פיל, קנאת הפין של נשים היא תוצאה של עיוות בחשיבה, בדיוק כמו חרדת סרוס. מדוע הילד צריך להיות מפוחד עד אימה שיאבד את הפניס שלו כתנאי יחיד לכך שיגדל להיות אדם מוסרי? כי כך טיפלו במיניות בתקופתו של פרויד – ע"י זריעת אימה ופחד. פרויד השאיר את הקונפליקט של הילד בעולם הפנימי, בין האיד והסופראגו, כאשר חזר בו מתאורית הטראומה שלו, ובכך הבטיח לעצמו לא להיות בעמדה של בקורתיות כלפי החברה, אלא בעמדה סטואית של התקבלות אליה. (תזכרו במצבי הנפש המיניים של מלצר ובעמדה השמרנית שהוא מדבר עליה). פיל אף מרחיק לכת ואומר שפרויד ויתר על המיניות שלו כי חש, באופן לא מודע, שזה מה שיבטיח לו את התהילה והפרסום שכ"כ היו חשובים לו.
וילהלם רייך לקח את הקונפליקט האדיפלי לכוון אחר לגמרי של קונפליקט בין דחפים מיניים ילדיים לבין העולם החיצון. בלשונו של רייך : “ the conflict between genital incest desires and the actual frustration of their gratification.” . התסכול האקטואלי שרייך מדבר עליו הוא כל הצורות של עיוות שנכפה מבחוץ על ההתפתחות המינית הטבעית של הילד: ניצול מיני ורגשי; ניצול גופני; פיתוי, אפילו ללא ניצול פיזי, ניצול רגשי, החדרת אשמה, בושה, השפלה שכ"כ קל להחדיר בילדים, שנאה, הזנחה רגשית וגופנית, חסך, אלימות ועוינות וכד', שלא חסרים בחברה שלנו ברמות גבוהות או נמוכות.
זהו הגרעין שעליו מתפתח, לפי רייך, ה – character שהוא המבנה הגופני-נפשי של הנאורוזה או הפרעת האישיות, והתרה שלו מחייבת פתיחה של החסימות הגופניות והנפשיות . כלומר, האגו לא עומד בין האיד והסופראגו, כמו אצל פרויד, אלא בין החיים הביולוגיים של האורגניזם והעולם החיצון. במובן הזה רייך היה נביא של הבקורת על החברה, אולי טרם זמנו, ולכן היה בסכומו של ענין, קרבן של החברה.
הראיה שלי של כל התאוריות הקוויריות לגבי המיניות שכ"כ מבקרות, בצדק, את הסיסטמה החברתית שהשפיעה על פרויד, שהן מוגבלות בשל ההתעלמות שלהן מהגוף.

אני רוצה להגיד משהו על למה חשוב לי החיבור בין המיניות לבין עבודה על זה בקבוצה. ההכשרה המסיבית שעברתי באנליזה ביואנרגטית עצבה אותי כמטפלת שלא יכולה להייחס לאדם בלי לקחת בחשבון את המציאות הגופנית שלו, בכל רגע נתון, מציאות שאינה מנותקת מהמציאות הנפשית. המבנה הנפשי המחבר בין שתי המציאויות האלה הוא העצמי, או המימד של החוויה. בתחילת חיינו החוויה הקיומית היא בעיקרה חוויה גופנית. קריאה של חמר תאורטי על קבוצות הפגישה אותי הרבה פעמים עם אמירה של המחברים שהסיטואציה הקבוצתית מעלה למודעות ומעצימה חוויות גופניות. כך, למשל, דניס בראון במאמרו: "THR PSYCHOSOMA AND THE GROUP,: הוא טוען שהסיטואציה המורכבת של: תמיכה, רגרסיה, לימוד מדוגמאות, הזדהות, השלכה והפנמה, פרובוקציה ותגובה, תרגום ופרוש – כל התהליכים שקורים בקבוצה אנליטית טובה, עוזרים למטופל לפתח מודעות לגבי האיחוד של תהליכים גופניים ופסיכולוגיים. זהו כלי עבודה חשוב מאד לגבי מטופלים שחיי הנפש שלהם מנותקים מהשורשים הגופניים שלהם.
אני רואה בקבוצה הזדמנות מצוינת לבניה מחדש של סביבה אנושית שמקדמת ןמברכת את הזהות המינית העצמית של מרכיביה, ובאופן אישי אני חושבת שהתאוריה הביואנרגטית יכולה לתרום הרבה לפיתוח העבודה הטיפולית בקבוצה, גם אם היא נעשית רק באופן מילולי.

כשעברתי על החמר של אנליזה קבוצתית נתקלתי במאמר קצר ומענין של אנדריי פאול על המטריקס. המאמר נקרא : “The Embodied Matrix: Dicussion on Paper by Romano Fiumara זהו מאמר פילוסופי במהותו שמדבר על האספקט הפסיכופיזיקלי במטריקס, שבדרך-כלל לא מתיחסים אליו, ובכך נראה לי כגשר לחיבור בין שני הנושאים:
“ In the paper Matrix’ Mind , and Matter I describe a break, like a geological fault, between the reductionism of psychoanalysis and the holism of group analysis. I go on to suggest that the break is more apparent than real, for continuity is assured in the bedrock of psychophysical reality.” (p. 419)
כדי להבין טוב יותר את משמעות המאמר הזה צריך לקרוא את המאמר של פיומרה באותה חוברת: " Brain, Mind and Matrix from an evolutionary viewpoint”.
מחקרים אחרונים מראים שהנפש קיימת עוד ברחם, והחל מהחודש החמישי לעובר יש מודעות לגבי הגוף שלו ולגבי התפקוד הפיזיולוגי שלו, ולפיזיולוגיה של הגוף יש משמעות. בעיקר יש לעובר מודעות לגבי עצמי גופני שנמצא בתוך המיכל של הרחם – במי השפיר. ברגע הלידה קורים שינויים משמעותיים בתפקוד הפיזיולוגי של התינוק, וניתן להניח שהם גוררים בעקבותיהם גם שינויים מנטליים. החוויה המנטלית של התינוק לאחר הלידה היא שמשהו חסר במובן הפיזי, אל מול המורכבות הסביבתית החדשה. במובן הזה, הלידה מעודדת אבחנה מוגברת בין הגוף והנפש, ומובילה את הנפש to recuperate משהו שעד לפני רגע הבטיח הומאוסטזיס.
הנטיה לשחזור העבר מוצאת בטוי בנטיה לרגרסיה, בשימוש באובייקט מעבר.
לכן, באופן היפותטי, ניתן לטעון שתפקוד מנטלי נוטה לשחזר את הסביבה התוך רחמית, בעיקר את התחושה של גבול שיש לגוף בתוך הרחם, ואת התחושה של קשר עם גוף האם דרך חבל הטבור. לחוויות ותחושות אלה יש משמעות מנטלית
ברברה אליוט במאמר "THE WOMB AND GENDER IDENTITY מדברת על רגרסיות למצבים מאד פרימיטיביים שקורים בקבוצה, ושהקבוצה מעוררת עקבות זכרון גופני של המצאות ברחם. היא מצטטת הרבה כותבים שמתיחסים לקבוצה כמייצגת את גוף האם. יש אפילו ציטטה של פוקס מהספר "THERAPEUTIC GROUP ANALYSIS" מעמ 164: הקבוצה מייצגת חלקים של העצמי וחלקים של הדמוי העצמי. יש התיחסות לפנטזיה על הקבוצה כמייצגת את פנים הגוף של האם, את הרחם.
בתקופת הרגרסיה הזאת גברים ונשים כאחד עשויים לחוש שהם מכילים בקרבם רחם. מצבים רגרסיביים כאלה עשויים לטשטש עבור היחיד את האבחנה בינו לבין הקבוצה. השאלה איך עושים אבחנה בין fusion – early relationship between infant and mother לבין womb phenomena. היא טוענת שסוג הקיום ברחם אינו יחסי-אובייקט. בכ"ז, מהי הפעילות המנטלית שמתרחשת ברחם? מדובר בעקבות זכרון גופני – איך זה יתבטא בקבוצה? הפציינט יכול לשתוק ולא להתייחס לאף אחד בקבוצה, אבל הוא באופן אקטיבי מוקף בהתרחשויות של: קולות; ריחות; תנועה. אם מקבלים את ההנחה שמטופלים בקבוצה באים במגע עם חוויות ותחושות רחמיות, יש לבחון את המושג של הרחם כאינטרוייקט, שיכול לעבור הפנמה כמו כל אובייקט ראשוני אחר.
גם לבנים וגם לבנות, בשלבי התפתחות ראשוניים, יש יכולת להפנים את פנטזית חלל הרחם שמבוססת על ההתנסות הישירה שלהם אתה. לעובדה זו יש אימפליקציה משמעותית של היווצרות זהות מינית וההבנה שלנו אותה. ניתן למצוא בקבוצות בטויים של בלבול בזהות המינית, מסביב לנושא זה. יש בלבול בין הרמות של התפקוד הפרימיטיבי שבו אין אבחנה בין המינים, לבין רמות של תפקוד חברתי, אדיפלי, שבו יש אבחנה ברורה בין המינים.
נושאים של קנאת הרחם; פחד מהבלעות בתוך הרחם יכולים לעלות. אם אינם מעובדים כראוי, זה יכול להוביל לבריחה מהקבוצה. יש להבחין בין הקבוצה כאם והקבוצה כרחם – שני מצבים נפשיים שונים. פיסקה מסכמת של המאמר:
“The notion of the womb as part object as well as a space and container in group life can be useful in the overall exploration of the nature of patients’ maleness and femaleness. It is within the group structure that men and women have the opportunity to engage with one another simultaneously on the most sophisticated yet the most primitive levels, and this provide them with unique opportunities for exploring the fantasies and the realities of their relationships with one another.” (p. 128)

מאמר נוסף של ברברה אליוט –1986: ‘Gender Identity in Group Analytic Psychotherapy”
מתארת נטיה של שני המינים להיות תת-קבוצה בגלל תפקידים סטראוטיפיים שלקוחים מהתרבות והקונטקסט החברתי. מנסה לחפש הסברים יותר מעמיקים ממה שמצאה בספרות להסבר התופעה הזאת. הגיעה למסקנה שקבוצה אנליטית טיפולית נחווית ע"י שני המינים כפעילות נשית, שמוכרת לנשים יותר ממה שמוכרת לגברים. העבודה הפסיכואנליטית נוגעת בדברים מוחבאים בפנים שאינם נראים בחוץ, ולכן, בלא-מודע, נוגעים בחוויה של הילדה הפרה-אדיפלית המגלה שהאיברים המיניים שלה מוחבאים בתוך הגוף. בקבוצה, תהליכים לא-מודעים אלה מקבלים עוצמה יותר חזקה.
התפקידים הנשיים של הזנה, אמפתיה, ששייכים לפנטזית השד מקבלים בקבוצה כח ומשמעות של פוטנציה ולכן נחווים כפניס ולא כשד. נשים דומיננטיות נחוות כזכרים. שני המינים חווים את הנשים כבעלות סוד המחזיקות נשק סודי, ולכן חווים את הסוד הנסתר הזה כפאלוס הנסתר בגוף. הגברים חווים עצמם כמסורסים, שנלקחה מהם הגבריות. לכן, היא חושבת שהנטיה לתת-קבוצות לפי המיגדר נובעת מהבלבול בזהות המינית שהסיטואציה הטיפולית יוצרת.
טוענת ש- exual identity ו – gender identity אינם מושגים תחליפיים, אבל משפיעים מאד אחד על השני בנסיון לפתור את הקונפליקט ולעשות אינטגרציה של האישיות.
לכל אחד מאתנו יש חלקים של המין השני וכל אחד הוא גם ביסקסואלי, עובדה מאיימת ומעוררת חרדה. האספקטים של המין השני אצל גברים ונשים מעוררים חרדה עצומה שמגייסת מנגנוני פיצול. החלקים המפוצלים, באופן לא מודע, מתבטאים בקבוצה ב- acting out.
סימוכין לכך מוצאת אצל ויניקוט שטוען שאפשר להגיע לשכבות עמוקות אלה אחרי הרבה עבודה אנליטית ברברה אליוט טוענת שחומר ראשוני זה נמצא בקבוצה ופועל מהתחלה ומשפיע על ההיפוכים בתפקידים המיניים. הגברים, שמגלים בעצמם חלקים נשיים, נעשים מופנמים ועצורים. הנשים, אמביבלנטיות לגבי ה"גבריות" שלהן ויכולת החדירה שלהן. שני המינים מבטאים את הפנטזיות ההרסניות שלהם לגבי המין השני, ואף אחד לא מקבל את הדו-מיניות כאיכות של העצמי, ולכן יש לפרש אותם בקבוצה, כדי לאפשר לשני המינים הרחבה וחיזוק של העצמי שלהם. שני המינים יתחילו להנות מגילוי החלקים ההפוכים שלהם ואז פחות אנרגיה תלך על התגוננות מפני חלקים אלה ושני המינים יוכלו יותר להנות אחד מהשני.
אלמנט חשוב הוא איך המטפל הקבוצתי מרגיש עם החלקים של העצמי שלו של המין השני, וזה ישפיע על איך המטופלים יקבלו חלקים כאלה אצל עצמם.
מציגה חלוקה של קפלן לגבי שני מימדים של תפקיד המטפל הקבוצתי:
גבולות, סטינג – תפקוד גברי
אמפתיה, אינטואיציה, רגישות – תפקוד נשי.
ברברה אליוט מציגה עמדה הפוכה. לדעתה, יצירת הסטינג היא תפקיד נשי של בנית קן, ואילו אמפתיה, פרוש, אינטואיציה שנחווים כחדירה לתוך הנפש הם תפקיד גברי – פניס.
כאשר המטפל מציג תפקוד של המין השני, זה מעורר קנאה וחרדה. עד שלא יפתרו עמדות אלה הקבוצה תחווה כל הזמן כעס ותסכול.
היא ערה לזה שבקבוצות, בד"כ, לא עושים פוקוס דוקא לנושא הזה. משפט הסכום של המאמר:
“…yet it is in the group that the process of expressing the masculine and the feminine in all of its aspects can take place’ for it is there that these repressed aspects of our personality emerge and communicate from the first moment of the first meeting.”

שני המאמרים של ברברה אליוט עוסקים באספקטים של זהות מיגדרית.
אני רוצה לחזור למרכזיות של הקונפליקט האדיפלי ולדבר על שני מאמרים נוספים שעוסקים יותר בסיטואציה האדיפלית בקבוצה.
העמדה של אנליזה ביואנרגטית היא אותה עמדה של פרויד, ולאחריו של מלני קליין לגבי המרכזיות של הקונפליקט האדיפלי בהתפתחות האישיות. מלני קליין הוסיפה למושג "OEDIPAL SITUATION" את המושג של פרויד "PRIMAL SCENE" שמתייחס לחיי המין של ההורים כפי שהילד רואה וכפי שהוא מפנטז.
נחזור לרגע למלצר. בסיום ההקדמה לספרו הוא אומר: “It will be apparent that’ throughout’ in both theoretical formulations and clinical examples, the primal scene or phantasy’ in an expanded form’ is held as the frame of reference for the description of all sexual states of mind’ both adult and infantile.” (p.x)
זה מביא אותנו למאמר של מוריס ניטסום : “ The Primal Scene in Group Analysis”
שאלה שהעסיקה את מוריס במשך שנים – מה נמצא במרכז הקבוצה המטפורית?
פוקס דבר על המטריקס, האמא, הרחם. כיצד הגבר, הפניס, נכנס לתוך הרחם הזאת?
הוא לוקח את המושג מפסיכואנליזה אינדבידואלית ומנסה להוכיח איך אפשר ליישם אותו להבנת תהליכים קבוצתיים. אצל פרויד, primal scene הוא מקדים לקונפליקט האדיפלי.
אצל יונג יש דגש על המרכיב הבונה של ס.ר. (סצינה ראשונית- יופיע מעתה והלאה כ- ס.ר.) – יכולת לעשות אינטגרציה של ניגודים.
מלני קליין אפילו חושבת שהעיסוק האדיפלי מתחיל בשלבים הרבה יותר מוקדמים, סביב חלקי אובייקט שד ופניס, ופנטזיות לגבי הקשר ביניהם. להתמודדות של הילד עם הנושאים האלה יש תפקיד מרכזי בהתפתחות היחס למציאות, וקבלת המציאות, ובהתפתחות הסקרנות והיכולת ללמוד. היכולת לאבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית מותנית בעיבוד ומעבר לפוזיציה הדפרסיבית. יש כאן קשר בין פתרון הקונפליקט האדיפלי והפוזיציה הדפרסיבית, ועבודה על אחד מהם היא עבודה על השני.
המודעות ליחסי מין בין ההורים מחייבת ויתור על המשאלה לבלעדיות אצל האם, ומעוררת תחושת אובדן, שאם אי אפשר לשאת אותה, יכולה ליצור תחושה של PERSECUTION.
בריטון: "THE MISSING LINK: PARENTAL SEXUALITY IN THE OEDIPUS COMPLEX”.
הוא מדבר על שלושה מצבים התפתחותיים לגבי אדיפוס:
1כשלון בהכלה אמהית שגורם לעצירה התפתחןתית סביב ההכרה ביחסי ההורים, ולתפיסת מציאות לקויה. כשלון לעשות אינטגרציה בין מה שרואים לבין החוויה.
2. OEDIPAL ILLUSIONS – פנטזיות הגנתיות כנגד המציאות הנפשית של הסיטואציה האדיפלית. מעכב את הפתרון האדיפלי שמעובד דרך תחרות וויתור.
3. התפתחות נורמלית של האדיפוס – מאפשרת להיות יכול להסתכל מבחוץ על אחרים, ולהיות יכול שמסתכלים עלי מבחוץ. A constructive mental space within the boundary of the oedipal triangle.
דניאל דרוין מדגיש את החשיבות של היצירתיות כפועל יוצא של תפיסת ה- ס.ר.
2 האיכויות האלה – יכול רפלקטיבית בהסתכלות על יחסים והיכולת ליצירתיות בבנית סוג של משמעות חברתית, יש להם חשיבות גדולה בקבוצות, בעיקר בקבוצה אנליטית.
מוריס מציע עמדה שונה מהתאוריות שהוזכרו, במיוחד שונה ממלני קליין: התפיסה של הילד היא תפיסה של interpenetration של שתי תרבויות, שתי היסטוריות (של שני ההורים), שעוברת עיבוד דרך הפנטזיה שלו. כלומר, זהו דימוי דומה לחלום שהוא קונדנסציה של גורמי מציאות שקשורים להסטוריה של ההורים. דרך הפילטר המודע והלא-מודע הילד מחפש את הזהות והשורשים של עצמו.
מוריס רואה עצמו בענין הזה קרוב יותר לביון מאשר לפוקס. טבע החקירה של קבוצה אנליטית מעורר את החרדות הפרימיטיביות והסקרנות לגבי גוף האם והפנטזיה שהיא מכילה חלקים מהאב. עבודה קבוצתית חייבת לעבור דרך עיבוד של התהליכים הראשוניים האלה.
מוריס חושב שפוקס אמביבלנטי ולא ברור לגבי היכולת לעבד את ה – ס.ר. בקבוצות, לעומת טיפול אינדבידואלי. פעם אומר שאפשר יותר, ופעם, שאפשר פחות. השאלה לגבי עיבוד המיניות של ההורים בקבוצה נותרה לא פתורה.
(זוהי אולי חלק מהתשובה לשאלה שהצבנו בהתחלה – מדוע אין כמעט עיסוק בשאלה של מיניות בתאוריה של קבוצות אנליטיות).
לגבי ביון – למרות שדבר בוודאות מוחלטת על הפנטזיה של ה – ס.ר. בקבוצה, הוא הפסיק לעסוק בקבוצות. לכן מוריס חושב שלשניהם, גם לפוקס וגם לביון, משהו בעוצמה ובמורכבות של החומרים האלה ששייכים ל – ס.ר. היה בעייתי מדי.
ההמשגה של מוריס לגבי עבודה על ס.ר. עוברת דרך 7 נקודות:
1. הנושא מתעורר מיד עם תחילת קבוצה. מושגים פרימיטיביים לגבי מקור, התחלה, מחוברים מיד ל-ס.ר. פנטזיות לגבי יצירת איחוד מיני שיוצר לידה חדשה.
2. קבוצה מעוררת מיד את סיטואצית המשולשים – קנאה, תחרות, ששייך בודאי ל-ס.ר.
משולש חשוב : אני – הקבוצה- המנחה.
3. הקבוצה מעוררת תהליך של חקירה ואקספלורציה. מסכים עם ביון ופוקס שזה מעורר
פנטזיות של סקרנות לגבי גוף האם. הקבוצה נתפסת כגוף האם.
חברי הקבוצה מהווים פוטנציאל לכמה השערות לגבי ס.ר. מוריס חושב שבין חברי הקבוצה יש פנטזיות משותפות לגבי זה, כמו שנוצרות אצל זוג נשוי. בתוך זה חברי הקבוצה יקחו תפקידים שיקדמו או יבלמו את העיבוד של הנושא הזה.
3. החשיבות של קנאה כמרכיב של אנטי-גרופ. קנאה בזוג ההורים וביצירתיות שלהם. יהיה בקבוצה מישהו בתפקיד של אאוטסיידר לאהבה הזוגית והמשפחתית. מישהו שהתפקיד שלו להכשיל את הקבוצה, לא לתת לה להיות יצירתית. או שיהיה עיבוד מוצלח של זה, ואז תהיה לידה, או שיהיו הפלה או מוות.
4. איך פנטזיות לגבי ס.ר. מתגלות בקבוצה? בעיקר דרך שיתוף הקבוצה בנושאים של מיניות, שזה הנושא שהכי קשה לאנשים לדבר עליו. למה הכי קשה? כי העיסוק במיניות העכשווית מחובר באופן לא מודע לחומרים של ס.ר., ולכן כ"כ מעורר חרדה. איך לעודד אנשים לדבר על זה – לא להיות חודרני מדי, מחד, כי זה יכול להתחבר לחוויות חודרניות של ההורים, ומאידך לפרש את זה.
5. מוריס מסב תשומת-לב לנושא ההומוסקסואלי בהתפתחות הקבוצה. זה יכול להיות תוצאה של תקיעות באדיפוס השלילי. יחד עם זה מזהיר מפני תוויות של הטרוסקסואליות = בריאות. חושב שהתפקיד של עבודה כזאת בקבוצה הוא לשחרר את חברי הקבוצה מצמיתות לא-מודעת לפנטזיות ראשוניות שיכולה לגרום לקונפורמיות חברתית, ולא לבחירה חופשית.
6. מדגיש את החשיבות של שתי תפיסות יחד בתחילת היווצרות הקבוצה: הקבוצה כאם ויחסי אם-תינוק, והפנטזיה על ס.ר. שקיימת בקבוצה מלכתחילה. מציע קדם לטפל בצרכי התלות של הקבוצה, ורק כשיש מספיק בטחון בקבוצה, לטפל בנושא של ס.ר., כי החרדה שהוא מעורר יכולה לפרק את הקבוצה. לטפל בזה דרך הכנסה של האבא, ולא להשאר רק עם האם. יש לאתגר את חברי הקבוצה להתמודד עם הנושא של קשר לשני ההורים משני המינים.

נקודת החולשה של המאמר, למרות חשיבותו התאורטית – הדוגמאות שהוא נותן לא ממש מהוות דוגמה לאיך לעבוד עם זה, מה שמחזק את ההרגשה כמה זה קשה.

מאמר נוסף שאזכיר שנכתב ע"י מיכאל הלטון : "The Group and the Oedipal Situation
הוא מנסה לבדוק במאמר איך ניתן לממש מטרות טיפוליות אנליטיות בקבוצה, ולאו דוקא בסיטואציה דיאדית. נקודת המוצא התאורטית שלו – מלני קליין והאדיפוס המוקדם.
למאמר שלושה חלקים. בחלק הראשון הוא מעביר בקורת הן על פוקס והן על ביון, ומציע תיקון לגישות שלהם לאור ידע פסיכואנליטי יותר מתקדם. בחלק השני הוא דן בחשיבות של אינטרפרטציות טרנספרנס ברמה אינדבידואלית וקבוצתית, ובחלק השלישי הוא טוען שהדינמיקה העיקרית בקבוצה קשורה במשאלות ופחדים לגבי inclusion – exclusion.
הלטון מציין את ההתפתחות שעשה ביון, מקבוצות לטיפול אינדבידואלי. מושגיו לגבי הקבוצה לא תפסו כגישה טיפולית ולא התפתחה מהם פרדיגמה של טיפול קבוצתי, כמו אצל פוקס. ביון האמין יותר בטיפול אינדבידואלי לפתרון של בעיות קשות. את ההכשרה האנליטית שלו עשה לאחר שכתב על קבוצות.
פוקס התפתח בכוון ההפוך לביון. – הוכשר בווינה כפסיכואנליטיקאי, הושפע ע"י החשיבה הסוציולוגית של ביה"ס בפרנקפורט. ההכשרה הפרוידיאנית שעבר השאירה אותו בהרגשה שאין בטיפול מספיק אינטראקציה עם העולם, בין אנשים, מה שהקבוצה כן יכלה לספק.
פוקס וביון, שניהם, לא ראו בטרנספרנס האינדבידואלי של חברי הקבוצה את הטכניקה העיקרית לעבודה בקבוצה. הלטון מדבר על בני זמנו, האנגלים, הפוסט-קלייניאניים, ואיך הדגש שלהם על ניתוח הטרנספרנס בכל רגע נתון הוא המכשיר לשינוי פנימי. החשיבה הפסיכואנליטית שהוא מדבר עליה מייחסת חשיבות עצומה לקונפליקט האדיפלי, לא רק כדרמה מינית של תחרות ואשמה, אלא ברמה יותר עמוקה כקונפליקט המרכזי שקובע איך העולם הפנימי מובנה, ואיך המציאות הפנימית והחיצונית תחווה ע"י האינדבידואל.
מהו תפקידו של המטפל הקבוצתי בכל זה ? למטפל האינדבידואלי יש הרבה הזדמנויות (5 פעמים בשבוע) להפגש ולעבוד עם החומרים של המטופל. לעומתו, למטפל הקבוצתי יש פחות הזדמנות ויותר לחץ של חמר דינמי, מה שהופך אותו לפחות פוטנטי ושווה-ערך. לדעתו, הקשיים האלה הובילו להכחשה מודעת ולא מודעת של הקשיים בטיפול קבוצתי, ולאידאליזציה של הטיפול הקבוצתי. גם פוקס וגם ביון לא עבדו עם טרנספרנס אינדבידואלי של אנשים בקבוצה, ובכך הפחיתו את הסיכוי ליצירת אינטימיות בין חברי הקבוצה לבין המטפל. לפי נסיונו, הנורמה של טיפול קבוצתי נהייתה אי-התיחסות. חברי הקבוצה לא מדברים אל מישהו מסוים, והמטפל מדבר, לרוב, אל הקבוצה ולא אל מישהו מסוים. לדעתו, האינטרפרטציות שלהם הן מינימליסטיות מדי, ולא מספיקות כדי לאפשר למשתתפים להגיע לשכבות נפש מעמיקות. יש להיות יותר מדויקים בפרושים, בעיקר כשמדובר בחרדות רודפניות, ביחוד בתחילת הקבוצה. המטפל צריך להיות זה שמכיל את החרדות, ויכול להתמודד אתן. הלטון מדגיש במיוחד את החשיבות של פרושים שנוגעים בחרדה של inclusion – exclusion , אחרת נוצאת בקבוצה תרבות מזויפת שלא מאפשרת צמיחה רגשית, ומעכבת את ההתפתחות של תלות אמיתית יחד עם מאבקים אדיפליים שקשורים לזה. המטפל צריך להיות נכון להשאר "לבד" מול הקבוצה, ולהתעקש על הפרושים שלו מול ההתקפות שלהם, ורק זה יצמיח אמון אמיתי, ויאפשר למשתתפים להתחיל לחפש את החרדות היותר פרימיטיביות שלהם.
תפקידו של המטפל הוא לחוות ולהכיל השלכות, ולהשתמש בהם כחמש למחשבה, ולא להגיב רגשית בחזרה, כמו שחברי קבוצה אחרים יכולים להגיב. לעתים הוא צריך לעבור תקופות קשות של להיות במגע עם כל ההרגשות הקשות האלה, כחלק מההכלה, ולהשתמש באובייקטים הפנימיים שלו כזוגיות שמאפשרת לו "לעמוד בפרץ" של כל ההשלכות. עבודה זו של המטפל, תניב, בסכומו של דבר, סובלנות והבנה של המשתתפים למציאות נפשית על כל האספקטים הכואבים שלה, שלהם ושל האחרים בקבוצה. כאשר נוצרת אוירה בקבוצה של מאבק משותף על הנושאים של תחרות, יריבות, קנאה, חרדות פרנואידיות, כל אלה מעוררים דכאון, אשמה, חרטה, ולפעמים אהבה, ואוירה כזו מאפשרת שתוף ומחליפה את הצורך בתמיכה וחום בין האנשים כתנאי לפתיחות.
“The severity of psychic disturbance generated by group therapy places a heavy burden on the group and the therapist, and group members are often ill-equipped to carry this alone.”
הקבוצה והסיטואציה האדיפלית

קבוצה מעמידה את המשתתף בפני דילמה מתעתעת. מחד, האובייקט הנחשק שיש לו הכל (פניס, שד) מושלכת על המטפל, או חבר בקבוצה, או כל הקבוצה, ומצד שני יש צורך להתחלק עם כולם באובייקט הנחשק הזה שנתפס כתנאי להשרדות או לצמיחה.
במודל הפסיכואנליטי של טיפול קבוצתי שמוצג כאן, ניתן להמשיג את הקבוצה באופן התפתחותי כקיימת כנפש ברמות שונות ובמספר דרכים:
1. כאובייקט חלקי שנתפס כנותן, או לא מאפשר, קובע את מידת הקשר שיהיה למטופל עם המטפל או חבר קבוצה אחר, הקבוצה כשד או פיטמה, משהו חיוני וראשוני.
2. חוויה של זוגיות שהפציינט נמצא מחוץ לזה. כל מיני זוגות: מטפל ושאר הקבוצה ; מטפל וחבר אחד; חבר ועוד אחד או יותר חברי קבוצה ; תת-קבוצה עם עוד תת-קבוצה.
אם החרדות של שתי האפשרויות הראשונות עוברות הכלה ועיבוד, ונסבלות, ניתן להפיק מהקבוצה תחושה של משפחה שיש בה תחושה של שייכות, זאת בתנאי שניתן לסבול להסתכל מבחוץ של קשר של אחרים, בלי להיות שייך אליו באופן אינטימי. מתוך המאמר של בריטון: "THE MISSING LINK: PARENTAL SEXUALITY IN THE OEDIPUS COMPLEX”.
הוא מדבר על שלושה מצבים התפתחותיים לגבי אדיפוס:
1כשלון בהכלה אמהית שגורם לעצירה התפתחןתית סביב ההכרה ביחסי ההורים, ולתפיסת מציאות לקויה. כשלון לעשות אינטגרציה בין מה שרואים לבין החוויה.
2. OEDIPAL ILLUSIONS – פנטזיות הגנתיות כנגד המציאות הנפשית של הסיטואציה האדיפלית. מעכב את הפתרון האדיפלי שמעובד דרך תחרות וויתור.
3. 3. התפתחות נורמלית של האדיפוס – מאפשרת להיות יכול להסתכל מבחוץ על אחרים ולהיות יכול שמסתכלים עלי מבחוץ. התנאי לכך, שהילד רואה את הקשר בין הוריו גם באהבה וגם בשנאה, ויכול לסבול את זה, זה נותן לו פרוטוטיפ ליחסי אובייקט מסוג שלישי שבו הוא עד ולא משתתף.
נותן דוגמה קלינית של משתתפת שמביאה חלום – נכנסת למטוס שיש בו שני מקומות פנויים שמסומנים לזוג, ומחליטה להתישב על אחד מהם, אך נעשית מאד חרדה, מחד, ומאידך, יודעת שהיא בן-אדם בוגר ובהריון.
תגובות של המשתתפים סימנו להלטון שמדובר בחרדה רבה לגבי ס.ר., פחד מסקרנות... הוא העיז לפרש את ההכחשה לגבי הקשר המיוחד של המשתתפת הזאת אתו. המשתתפת אמרה שיש לחלום עוד חלק שאותו לא ספרה: ( עמ' 253 במאמר) , שהוסיף עוד אינפורמציה לגבי המשאלות שלה לקשר מיוחד עם המטפל. הלטון טוען שגם היותה מטופלת וגם העובדה של ההריון עוררו אצלה באופן חריף את החרדות האדיפליות ה אלה. אמה היתה קשה ובלתי ניתנת לחדירה, מה שאולי עורר מעבר מוקדם מדי של חיפוש אהבה אצל האב... הלטון מראה איך החלום יכול להתפרש בכ"כ הרבה מובנים, וכמה הסיטואציה הזאת מורכבת. היא מורכבת אצל בן-אדם אחד, ולזה מתווספות הדרמות של עוד 6-7 אנשים, כולן לוחצות לתשומת-לב.
הלטון מנסה להדגיש איך בתוך הפרוש של הטרנספרנס, הגעגוע ל"החזקה" בלעדית של האובייקט יכולה להחוות אמיתית, לפציינטית המסוימת, וגם לאחרים, שצריכים להיות צופים ב-ס.ר ולהרגיש את הקנאה בצורה מאד חזקה.
פנטזיות אדיפליות אומניפוטנטיות תלויות בהכחשה של יחסי המין בין ההורים, ובהכחשה של ההבדל בין יחסי הורה-ילד ובין ההורים עצמם. אם הן נשארות כאלה, הן חוסמות התפתחות והבשלה.
הלטון חוזר ואומר שההתרשמות שלו שבקבוצות טיפוליות, הקונפליקט המרכזי הוא סביב משאלה לקשר בלעדי עם המטפל, יחד עם רצון לשמור על קשר עם שאר חברי הקבוצה. הוא חוזר על כך שגם ביון וגם פוקס עקפו את הנושא הזה ולא התרכזו בו. חושב שאם ביון היה חוזר לטפל בקבוצות לאחר שנעשה אנליטיקאי, היה בודאי מוסיף את זה.
הלטון מדבר על כך שיש קבוצות שבהן הפוזיציה השלטת היא דפרסיבית, שהאוירה היא יותר רגועה, והן אכן מתפקדות כמו משפחה, אבל זה לא מספיק כדי להתוודע אל חרדות ומשאלות ראשוניות. משווה את המטפל הקבוצתי לאמא שיש לה כמה ילדים, או תאומים, ולא יכולה לתת לכל אחד כמה שצריך ורוצה.
התאמה לקבוצה
לא מתאימה למטופלים שהיה להם קשר ראשוני קטסטרופלי – יכול להביא למשבר פסיכוטי. לא יכולים להתמודד עם החרדה של ס.ר.
קבוצה טיפולית מתאימה לאנשים שיכולים להכיל זעם וקנאה שמתעוררים ע"י אקסקלוזין, אבל בעיקר לכאלה שיכולים למחות, לקנא, להלחם, וגם לפתח אינסייט לגבי עצמם. לפי הגדרה של בריטון: אלה שלגביהם המודעות של ס.ר. היא טראומה נפשית, ולא קטסטרופה נפשית.
למי מתאימה קבוצה פוקסיאנית? לאלה שעבורם טיפול אינדבידואלי מעורר חרדת הבלעות, או אובדן זהות אגו. אלה מטופלים שעבורם אין מספיק אבחנה בין חלקי אובייקט מוקדמים, הם פוביים או סכיזואידיים או גבוליים, ויכולים להרוויח הרבה מקבוצה יציבה ומכילה, ללא אינ. טרנספרנס מהסוג שתאר במאמר.

לסיום, נשתמש בנסיון של מישהו מתוכנו, אריק מוס, להתמודד עם הנושא של עבודה על מיניות בקבוצה אנליטית. המאמר שאריק כתב “The Hysterical Group and the Hysterical Analyst” עוסק במצבים בקבוצה, בהם הנושא של מיניות קרוב לפני השטח, אך יש מניעה להתמודד אתו, ובמקום זה מופיעה בקבוצה התנהגות היסטרית שצורתה : הקבוצה, או חבר אחד בקבוצה, הופכים להיות "היסטריים" בהתנהגותם, דרמטיים, מספרים סיפורים ומושכים את תשומת-לב הקבוצה והמטפל שהופכים להיות הקהל , והמטפל מאבד מיכולתו האנליטית לשאול ולשקף מה קורה כרגע בקבוצה. אריק מדבר על מצבים היסטריים בקבוצה שיכולים לנבוע מ: מטופל אחד עם בעיה כזו ; דינמיקה של הקבוצה באותו הרגע; העברה נגדית של המטפל שתורם להמנעות מלגעת בנושא. נראה לי חשוב לקרוא כמקשה אחת את המאמר של אריק ואת התגובה של סו איינהורן למאמר, כי שניהם מצביעים על הקושי להתמודד עם הנושא של מיניות בקבוצה. אריק מרחיב בצורה מענינת את הדינמיקה ההיסטרית ואיך היא יכולה להופיע בקבוצה. סו, בהערותיה, מרחיבה את הטווח של מורכבות הנושא הזה, ואיך לא ניתן להפריד את השאלה של מיניות מאלמנטים של מיגדר : המין של המטפל; אינטראקציה בין שניים מחברי הקבוצה או בין מטפל ומישהו בקבוצה – מהו המיגדר שלהם, עד כמה זה מסובך למטפל אם מתעוררת בו משיכה למישהו מסוים בקבוצה, בעייתיות של העברה והעברה נגדית במקרים של מטופלים הומוסקסואליים; טרנספרנס ארוטי וכד'.
הקריאה בשניהם מחזקת את ההתרשמות שלי שלעומת מורכבותו של הנושא, ההתיחסות התאורטית אליו בתחום של קבוצות אנליטיות היא מעטה מדי, לפחות עד כה.


 

Google


מאמרים נוספים מתחום קבוצות, טיפול קבוצתי, פסיכודרמה, הנחיית קבוצות, קבוצה, קבוצת תמיכה
היכל המראות - טיפול קבוצתי/סוזי שושני, מרים ברגר
מיניות ומגדר בקבוצה אנליטית/ברכה הדר
פסיכודרמה וביבליותרפיה/ד"ר יהודית ריבקו


קבוצה טיפולית |  פסיכודרמה |  הנחיית קבוצות  |  פסיכודרמה לילדים |  קבוצה | 
?Google+??